חזרה

"לבסוף התקרבה אישה צעירה שאינה לבושה שחורים. כד על כתפה, וראשה מכוסה בצעיף, אבל פניה גלויות. הנער ניגש אליה לשאול אותה על האלכימאי. 

ובאותו רגע נדמה לו כאילו עמד הזמן מלכת, ונשמת העולם גאתה בקרבו. כשהביט בעיניה השחורות וראה את שפתיה בין צחוק לשתיקה, למד את החלק החשוב ביותר של השפה שכל העולם מדבר בה - השפה שכל אחד בעולם יכול להבין בלבו. האהבה. 

משהו עתיק יותר מן האנושות, קדום יותר מן המדבר. משהו המעורר את אותו הכוח בכל פעם ששני זוגות עיניים נפגשות, כפי שנפגשו עיניהם כאן ליד הבאר. לבסוף נפרטו שפתיה בחיוך - וזה בוודאי אות - האות שחיכה לו כל חייו בלי לדעת זאת.

זאת שפת העולם בטהרתה. שום הסבר לא נדרש לה, כשם שהיקום הנע בתוך הנצח אינו צריך הסבר. מה שהרגיש הנער היה שברגע הזה הוא עומד מול האישה של חייו, וגם היא בלי מלים ידעה זאת. הוא היה בטוח בכך יותר מכל דבר שבעולם. הוריו וסביו הסבירו לו פעם שלפני האהבה מתארסים, לומדים להכיר אה את זה, דואגים שתהיה פרנסה מסודרת, ואחר כך מתחתנים. אבל אולי מי שאומר כך מעולם לא ידע את השפה הכלל עולמית. כי כשאתה נכנס לתוך השפה הזאת, קל להבין שמישהו בעולם מחכה לך, אם בלב המדבר ואם במרכזה של עיר גדולה. וכששני אנשים אלה נפגשים ומבטיהם מצטלבים, העבר והעתיד נעשים חסרי חשיבות. רק הרגע הזה קיים, והביטחון הלא יאומן שכל מה שתחת השמש נכתב באותה היד. זו היד המעוררות אהבה, ובוראת נשמה - אחות לכל אדם. כי בלי אהבה כזאת לא תהיה משמעות לחלומותיהם של בני האדם."