חזרה

"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד)

סוגיה הדנה בהיקף חובת הבעל לשלם לפדיונה של אשתו מן השבי.

תנו רבנן: נשבית [אשתו], והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה - פעם ראשונה פודה. מכאן ואילך: רצה - פודה; רצה - אינו פודה21. 
ונשאלת השאלה: אם התקנה האוסרת לפדות את השבויים ביתר על כדי דמיהם חלה גם על היחיד, ולא רק על הקופה הציבורית, כיצד אפשר להסביר את העובדה שחייבו חכמים את הבעל לפדות את אשתו אפילו ביותר מכדי דמיה?

התוספות מציעים לשאלה זו תשובה מעניינת ביותר:

דאפילו לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי [היינו אפילו לפי הנימוק הביטחוני], לא תקינו [=לא תיקנו (חכמים)] שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו, שהרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד) והכא [=וכאן] אשתו כגופו. 
לשון אחר, לא ראו חכמים לנכון לאסור על האדם לפדות את עצמו (או את אשתו, שהיא כגופו), כנראה משום שאין טעם להגביל בתקנה את יצר ההישרדות של האדם.