חזרה

נראה שבנידון שלנו גם בעלי התוס' הסוברים שאם נשקפת לשבויינו סכנת נפשות, יש לפדות אותם גם יתר על כדי דמיהם, יודו שאסור היה לנהוג כך במקרה שלנו. מכיון שאנו נמצאים במצב מלחמה עם ארגוני הטרור, ברור ששחרור המרצחים במספר כה רב מגביר את סכנת החבלה והטרור שלהם, ומגדיל את כוחם ויכולתם לפגוע במדינת ישראל, ובכל מקום בעולם אשר ידם נטויה. אין מידת הדין נותנת לנו הזכות לבוא לציבור ולומר: מוטב שתיכנסו אתם לספק מוגבר של סכנת נפשות כדי ששלושת השבויים ייצאו מסכנה, כאשר אנחנו יודעים שזה יגביר את תאבונם של המחבלים... במצב כזה ברור לדעת כל הפוסקים שהזכרנו שאין לפדות את השבויים אלא אחד כנגד אחד, או שייקבע שכל מי שרצח ממש ונשפט למאסר עולם אין לשחרר אותו. בנידון שלנו זה סביר להיות מוגדר לכדי דמיהם, ולא כן כאשר מדובר בשחרור של מאות רבי-מרצחים ומחבלים... יוצא אפוא שכל מה שעשינו היה כנגד הלכה הקדומה של המשנה והפוסקים, וכנגד בטחונו של עם ישראל בארץ ובתפוצות וביטחונה של המדינה, מאחר שמדינת ישראל נשארה חשופה לחבלה, לרצח ולטרור, מבלי שיש בידה אמצעי ענישה אשר בידם להרתיע את הרוצחים והמחבלים לארגוניהם ופלגותיהם.

...אולם על אף האמור לעיל יתכן שבמקרה של שבויי מלחמה של חיילים שנשבו תוך מילוי שליחותם של המדינה ששלחה אותם למשימות של מלחמה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכל כדי לשחררם, ואין עליהם כלל את המגבלות של המשנה "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם", משום שחיילנו נפלו בשבי במילוי שליחות המדינה. ייתכן ועל המדינה מוטלת החובה הבלתי מעורערת לפדותם ולהוציא אותם מהסכנה הקלה ביותר, ואין עליהם שום מגבלות של פדיון שבויים דעלמא. משום שהמדינה חייבת לפדותם בכל ממון שבעולם ובכל מחיר שהוא, משום שהאחריות על חייהם מוטלת על המדינה ששלחה אותם לקרב ממנו לא חזרו. ואין להתחשב בעת שחרורם בסיכון בטחוני כביכול ששחרורם עלול לגרום לציבור ולמדינה, מפני שכל שאנו אחראים לנפילתם בשבי, עלינו לעשות כל מאמץ לשחרר אותם מהשבי ואפילו שלא נשקפת להם סכנה בשבי.