חזרה

פדיון שבוי תלמיד חכם במצב מלחמה

בסוף הקיץ בשנת תש"ל, תפסו טרוריסטים ערבים שני אווירונים מלאים יהודים תיירים בחזרתם מארץ ישראל לאמריקה, והוליכום לירדן, והיו מאיימים להרוג את כולם. ובין השבויים היה הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל ראש ישיבת רבנו חיים ברלין [בארה"ב]. ועלה אז על לב חבר מתלמידיו העשירים להגיש כמה מיליוני דולרים למשרד החוץ של ארה"ב שיגישו הון זה לערבים הטרוריסטיים על מנת שישחררו את רבם. ודנו אז הרבנים בדין המשנה בגיטין מה ע"א... ובדברי התוספות שם (ד"ה דלא) דבשבוי המופלג בחכמה מותר לפדותו ביתר מכדי דמיו. והיו מן הרבנים אז שהיו סבורים לומר שאף הרב יצחק הוטנר היה דינו כן כתלמיד חכם מופלג, ואשר על כן יש לפדותו אפילו ביתר מכדי דמיו. וטען אז כנגדם הרב יעקב קמינצקי ז"ל דאין החשבון הזה צודק כלל. דכל הך דינא [=שכל הדין הזה] דפדיון שבויים ליתא [=אינו] אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחויבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון. שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה... והיות שמדינת ישראל היתה בשנת תש"ל במצב של מלחמה, אסור היה למסור הכספים למשרד החוץ של ארה"ב על מנת למסרם לטרוריסטיים. [למעשה אנשי משרד החוץ מיאנו מלמסור כספים לטרוריסטים, ולא היה על מה לדון כלל].