חזרה

באפרת היה אפשר למצוא את הילדים האלה בגבעות שבין שכונת התאנה לשכונת הגפן. לא זוכרת איך קראו לזה אז. אולי גן האומגה.

הם לא נולדו מופרעי נפש.
מרשימת העצורים מתברר גם שהם לא נולדו בהכרח בהתנחלויות קיצוניות או התנחלויות בכלל. איזו רשימה! יה אללה!!!

אז איך זה קורה? איך זה יכול לקרות?
כאמא צעירה התבוננתי בילדים של גוש-עציון, מכל היישובים החזקים, שנפרמו לאט לאט מן הזרם המרכזי של חבורת הילדים והנוער עד שנפלטו ממנה לגמרי ומצאו את עצמם בשוליים הדחויים של בני גילם, היישוב, מערכת החינוך והרווחה.
הכרנו אותם ואת ההורים שלהם. אפרת הייתה יישוב קטן בסך-הכל.
זה היה כל-כך עצוב.
ומפחיד.
הרבה פעמים היו אלה ילדים של משפחות 'חזקות'. רבנים, מחנכים, מורות, ואנשי חינוך וטיפול. גם ההיפך מזה היה. משפחות 'חלשות' על אתגריהן.

ראיתי את זה קורה. הורים 'חלשים' שלא יודעים להתמודד עם מערכת חינוך שזורקת את הילד שלהם מהכתה, שטוענת נגדו שהוא 'לא מתאים' או שלא טוענת נגדו כלום ומזניחה אותו. לא מקבלים אותם לשום המשך. לא לחטיבות הישיבתיות והאולפנות ולא לתיכוני ההמשך. מציעים להם מוסדות רחוקים לילדים בסיכון. ראיתי את ההורים האלה לא יודעים מה הם יכולים או צריכים לעשות, לא יודעים שלפעמים מה שאפשר לעשות זה רק להכריח את בית-הספר לקבל את הילד שלהם. רק לעמוד עם הילד שלהם מול כולם ולהיות אתו. כמו שהוא.
וראיתי גם את ההורים 'החזקים'... ילד אחד שלהם, לפעמים השלישי, לפעמים החמישי או הראשון מבין חמישה-שישה-תשעה, לא יכול ללמוד כמו כולם, לא מתחבר בקלות לילדים אחרים, לא בדיוק מה שהם חושבים שמגיע להם. והם עסוקים נורא. דווקא כי הם חזקים, לא כמו החלשים הטרודים באמת לפרנסתם בחמש עבודות. הם רבני יישובים או מוסדות. הם לא בבית. או שהם אנשי הפגנות והקמת יישובים חדשים ואף פעם לא בבית כי יש דברים יותר חשובים והילדים שלהם כבר יסתדרו כי הם מבית חזק ומיישוב חזק ומבית-ספר חזק. אבל ילד אחד שלהם, או שניים, הולכים לאיבוד. משהו קטן בהם לא כמו כולם. 
בתחילת גיל ההתבגרות הם כבר יסתובבו בכיכר החתולות, ההורים יגררו אותם פעם או פעמיים לרטורנו, אבל באופן כללי ירימו ידיים. אלה מחולשתם ואלה מאכזבתם וייאושם מרוב חוזק מדומה.
סמים, אלכוהול, פשעים קטנים... כל ההתנחלויות הגדולות והחזקות והקטנות והחזקות והחדשות והוותיקות – כולם מכירים את זה. עשרות שנים. לא מעכשיו.

ואהבתי לראות איך הם מוצאים אחד את השני. 
זה באמת היה מרגש. 
איך כל הילדים המודרים, שההורים והמערכת כולה לא מצאה דרך לחבק ולהכיל אותם – מוצאים אחד את השני, מבססים חברות אמיצה של חלשים, אהבה וערבות. בכל שכבת גיל של ילדיי הייתה חבורה כזאת. והם היו נהדרים ומקסימים ואבודים.
גם ההורים שלהם.
כי ילדים כאלה הם באמת אתגר. 
והורים יכולים לנסות המון ולא להצליח.

ממרחק של שנים אפשר לראות איך חלק גדול מהילדים והנוער של אז – מצאו את המקום הטוב שלהם בחיים. לפעמים חזרו גם הביתה ואל המשפחה ואל מעגלי השייכות היותר רחבים של שרשיהם, לפעמים הצליחו להצליח רק הרבה יותר רחוק מכל זה.

נוער הגבעות הוא סוג של כיכר החתולות.
קשה יותר, מעוות יותר, מבוסס ומסוכן מהרבה בחינות הרבה יותר.
הגבעות מושכות בקסם. בדיוק כמו סמים ואלכוהול.
ברית הדחויים, הנפלטים, המוזרים, השונים... 
האש והחום שהם נמשכים אליה לא מתחילה באידיאולוגיה הכהניסטית. התורה המעוותת הזאת רק עוטפת אותם וקושרת את הקצוות. הם נמשכים לחיבור, לשייכות, לקבלה, ליחד. למישהו שיחזק אותם וייתן להם כוחות. את כל זה הם מקבלים שם.

לגבי רבים מהם כבר אי אפשר לתקן.
העיוות גדול מדי, מופרע מדי. 
חינוך וקבלה והכלה – לא יעבדו על זה.
כח החוק והמשפט – הם תשובה ראויה.

אבל הצעירים מאד שעושים עכשיו את דרכם לשם, שבדיוק חושבים על זה, שנמשכים לשם, דווקא עכשיו...
עבודת השב"כ לבדה לא תעשה את זה. עם כל כמה שפרסומי העינויים והמחיר שהם עלולים לשלם מפחידים, הם גם פיתוי גדול.
זה שלנו.
של הקהילה.
ושל ההורים.
בעיקר של ההורים והמשפחה.
ילדים לא נדחקים החוצה מהבית ומהמשפחה ומהקהילה – אלא אם תחושת השייכות שלהם נפגמת באופן עמוק.

הורים, אפשר ללמוד את זה. האחריות על תחושת השייכות של הילד שלכם היא עליכם וקודמת לכל דבר אחר שאתם רוצים לעשות בחיים.
אני יודעת שבתחומים שלכם אתם שפיצים ומי אני שאלמד אתכם.
אבל אני, שיש לי ילדים שמערכות ניסו לפלוט ולהגיד לי ש'הם לא מתאימים' (לא! לא הקטנים!! הגדולים!!!) ושהיה צריך לפעמים לעמוד מול מורה ולהגיד לה 'ככה היא! מתוך חמש חובות התלמיד היא מעולה בשניים, טובה מאד באחד, ובשניים היא תצליח רק בעוד כמה שנים! זה מה שיש ועם זה תעבדי ודיר בלאק תתנהגי אליה לא יפה!' ולא לאפשר למנהל ישיבה להעיף אותו על 'יותר יתאים לו תיכון חילוני' וכיוב'... אני יודעת שזה נראה מאד קשה ומאכזב ומייאש – אבל כשמאמינים בזה – זה הכי קל בעולם. על מה מדובר בסך-הכל? דיסלקציות? הפרעות קשב וריכוז? 
זה מתחיל ממש בגן.
וילד כזה צריך ליווי צמוד כל הזמן, עד שהוא יכול לבד.
גם במיומנויות חברתיות.
בפיתוח תחושת הערך שלו למרות אתגרים מולדים.
וגבולות.
לא להרשות שום דבר שעלול להוציא מהבית ולהוביל ל'שם'. יהיה ה'שם' הזה אשר יהיה.
לא הסתובבות סתמית ברחובות.
לא יציאה ללא פשר מהבית.
לא גוזמבות, אם זה לא חלק ממי וממה שאתם.
ולא כל מה שמעורר בכם אי נוחות בקשר לכיוון הכללי.
הם רוצים חיבוק וקבלה והכלה - בטח, אבל בדיוק באותה עוצמה הם רוצים מכם גבולות. חוקים. מותר ואסור ו'אנחנו מצפים ממך'...

יש ילדים דור שני שם, אבל הרבה מהם לא. 
אל תתנו לילדים הקטנים שלכם למצוא את עצמם בכיכר החתולות או על הגבעות.
זה לא בתוך גבולות ההכלה והקבלה הלגיטימיים.
את הילדים שלכם תצילו.
בלי תירוצים.

ככה אני מבינה את סוגיית נוער הגבעות. את איך זה קורה. למה. ומי באמת אחראי לזה.
ולכן לבי נמשך אל הצעירים המופרעים האלה.