חזרה

בשונה מרבים מהכתבים, הפרשנים, ואפילו אנשי החינוך ומנהיגי ציבור שונים מהמגזר הדתי לאומי, לי יוצא להכיר את הנוער הזה אישית, קצת יותר מקרוב וללא תיווכים. זה לא שישבתי איתם לשיחות נפש, אבל בתור טרמפיסטים ברכבי אנחנו נפגשים לא מעט. ושם אני פוגשת בחורים עדינים, שקטים, עם המון דרך ארץ.

הם חולמים על שלטון של תורה, מוכנים לעשות הכל למען חבר בצרה, נושמים 24/7 את ארץ ישראל. נכון, קל מאוד להתנער מהם ולהכליל אותם בהגדרות של "אנרכיסטים", "הזויים", "מסוכנים", וכמובן "זקוקים לטיפול נפשי", במקום להתמודד עם הערכים אותם הם מייצגים. פתרון קל, כאמור, אבל לא אמיתי.

ואם נחזור לתמונות עצמן: לפני שממהרים לחרוץ את משפט הנערים, חובה עלינו להבין כיצד נוצרת אווירה כזו במדינת ישראל הריבונית. הנוער הזה בשנותיו הקצרות הספיק לספוג מכות ולחוות משברים כמו שאף בן נוער אחר במדינה לא עבר. איזה אזרח נורמטיבי היה מצליח להמשיך בחיי שגרה כאשר ביתו היה נהרס יותר מפעם אחת בידי הרשויות; צווי הרחקה המנתקים אותו מחבריו ועבודתו היו נשלחים אליו אחת לחצי שנה; שכנים, חברים וגם קרובי משפחה היו נרצחים או נפצעים בידי טרוריסטים ערבים כמעט כמו ברולטה רוסית; ומנגד – שום תמיכה רגשית, ממסדית או ציבורית. נהפוך הוא: רק הוקעה, גינוי, עימותים פיזיים ומעצרים. זו שגרת היומיום של בני הנוער הללו, ולא קשה להבין כיצד הפורקן נמצא בריקודי חתונה מהסוג המדובר.