חזרה

השנה היא 1949, סבתא ואני נמצאים במעברה על גבעת חול בפרדס חנה. את כל הילדים האחרים שהגיעו לארץ פיזרו מיד בקיבוצים, כך שאני הילד היחיד במעברה. מסביב כולם מבוגרים. והסיבה שבכל זאת הצלחתי להישאר הילד היחיד במעברה היא שבכל פעם שמגיע נציג של הסוכנות או נציג תנועת הקיבוצים, או אפילו פעם כשהגיע השר משה שרתוק, סבתא שלי מחביאה אותי באוהל של הכביסה, בין הכבסים, ולא מפסיקה להזהיר אותי שאם אני אצא משם, ייקחו אותי לקיבוץ. 

 

סבתא היתה מדברת על קיבוץ כאילו זה בית סוהר הכי גדול, והפחד הזה מהקיבוץ רדף אותי. הייתי מבוהל מהמילה קיבוץ. היה לי אז בן דוד, מבוגר ממני בחמש-עשרה שנה, שגר בקיבוץ, ומפעם לפעם, כשהיה מגיע לבקר את הסבתא שלי במעברה, הוא היה אומר לי: "אתה ילד טוב," ואני הייתי מהנהן בפחד, הייתי נורא מבוהל. הוא היה שם אותי על הגב ולוקח אותי כאילו לקיבוץ, ואני הייתי צורח צרחות איומות ונוראות. וכעבור שנה או שנתיים, כשההורים שלי מגיעים, גם הם משתמשים בזה: "אם לא תהיה ילד טוב, ייקחו אותך לקיבוץ. תיזהר!" הכול, כמובן, בעיראקית.