חזרה

הצרות של רוחל'ה וברל'ה ושורל'ה

כשאני בן שש אני מתחיל ללמוד בבית ספר "הס" בפתח תקוה, שהוא בית ספר חילוני, ומהר מאוד אני מבין שבדומה לאבא שלי, גם אני שונה. זאת ההרגשה שמלווה אותי שם. קשה לי להגיד למה. פשוט יש שם ילדים שונים ממני. לבית הספר "הס" אני מגיע באמצע השנה, ובסוף השנה אבא שלי מחליט שאני צריך לעבור לבית הספר "נצח ישראל לבנים" של הפועל מזרחי שנמצא במוהליבר בפתח תקוה. ההחלטה שלו קצת תמוהה, כי הוא שולח אותי לבית ספר דתי למרות שאנחנו לא דתיים. אמנם שמרנו שבת ואבא הניח תפילין לפני שהיה יוצא לעבודה, אבל הוא לא חבש כיפה, ונסענו בשבת.  

 

"נצח ישראל" הוא בית ספר מעורב מבחינה עדתית. מלמדים שם המורה מירקין, והמורה ליטמן, והמורה שושנה, והמורה גלוסקה. והחברים שלי הם ליבוביץ ועפרוני וגדעון בן עמי ודב קרויטורו. יש מזרחים ויש אשכנזים, ועל כולם חלים אותם חוקים נוקשים: יש רק בנים, והמורים רשאים להכות אותנו מכות נוראיות, וכמובן שחייבים לחבוש כיפה. בבית הייתי מוריד את הכיפה, ובפעמים ששכחתי לקחת אותה איתי לבית ספר, כמובן שהייתי נענש. 

 

אבל גם ב"נצח ישראל" תחושת השוני ממשיכה ללוות אותי. ואפילו ממרחק של יותר מחמישה עשורים אני מתקשה לאפיין אותה: שוני אישי? שוני חברתי? הקונפליקט קולט-נקלט? אותו איבר שמתחיל להישתל? זה בולט בדברים יומיומיים. למשל, כשאמא שלי קוראת לי בעיראקית; או בשיעורי תזונה שלומדים בהם איך לאכול ומה לאכול, ואני מתבייש להגיד את המילה קובה; או בזה שאני מת מפחד שיראו אותי אוכל פיתה ולא סנדוויץ' או כריך. מבחינתי הדברים האלה היו סוף העולם. בשיעורי ספרות אני מקשיב לסיפורים על הבעל שם-טוב ועל רבי נחמן מברסלב, ואת ביאליק אני לומד כאדם דתי לכל דבר ועניין. אני מכיר בעל-פה את כל הצרות של רוחל'ה וברל'ה ושורל'ה, ובאיזשהו מקום מתחיל להמציא לעצמי ביוגרפיה כדי למצוא חן. בבית שלי שומעים מוזיקה מזרחית, אבל אני מתבייש בזה. אני כל כך לא רוצה שישייכו אותי לזה, עד שאני אפילו הופך להיות החזן האשכנזי של הכיתה. אני שולט במנגינות ובטעמים, ובאמת מאמין ששדמות אוקראינה זה העבר שלי, ושהשלג דאשתקד זה נוף ילדותי, ושאני צריך להסתובב בשטייטל. 

 

אבל כשבסוף יום לימודים אני מגיע הביתה, אני לא יכול להתעלם מהקונפליקט, וכשאני מסתכל על הילדים האחרים, נדמה לי שהם חיים בלי קונפליקטים.