חזרה

סבא מזמין אותי כל הזמן אליו. אני מכבד אותו ומאזין לספורים שלו, כיצד עלה לארץ, התיישב במקום שומם, ייבש ביצות. אני מאזין ושותק. סבא גדל בבית של רבנים ולומדי תורה. הוא עזב את הכול והוציא את כל זמנו על עבודת אדמה. ורק בערב, כשהיה עייף התפנה ללמוד תורה. אבל איזה לימוד זה יכול היה להיות? הוא שכח שמה שהחזיק אותנו היתה עבודת השם ולימוד תורה. כשהתבגר,  את כשרונו הוא בזבז על לימוד מדעים ואבולוציה, ממש כפירה. הוא לא מבין כי במעשיו הוא מרחיק את משיח צדקנו. אחרי השואה שבאה עלינו בגלל המרידה של הציונים הכופרים, וכל כך הרבה תלמידי חכמים נספו, מי ימשיך את שושלת לומדי התורה אם אנשים כמו סבא ילכו לרעות בשדות זרים? סבא שלח את שני ילדיו לבית ספר דתי-ציוני. דודה שולמית פשוט עזבה את הדת, מזל שאמא רבקה עוד שומרת תורה ומצוות. מה שמכעיס אותי שהיא יודעת מה דעת תורה ובכל זאת חיה חיי פשרה. אני לא סומך על המטבח הכשר שלה, אני לא סומך על המזונות שהיא מביאה לביתה. יש עליהם כתובת כשר. אבל אוי לכשר הזה. זה כשר בחסות במדינה הציונית.