חזרה

אבא שלי, אפרים, שלח אותי ללמוד בבית ספר דתי. שם דברו איתנו על תורה ועבודה, על שילוב חיי תורה עם דרך ארץ. למרות שאבא לא שמר בדיוק על מצוות התורה, קלה כחומרה, הוא חשב כי עלינו לקבל את החינוך היהודי הטוב ביותר, שהוא לדעתו חינוך דתי.  יחד עם חברי הלכתי לבני עקיבא ואתם יחד לשרות צבאי בנח"ל. בצבא נפתחו לי העיניים. פגשתי חילונים וחילוניות רבים שגם הם הולכים ומיישבים את הארץ ומגשימים ציונות. ראיתי לפני אנשים ישרים ומוסריים, לא פחות ולפעמים גם יותר, מחבריי וחברותיי הדתיים. ויחד עם זאת חייהם הגיוניים יותר מחיינו. כבר מזמן פקפקתי באמונה, מוראות השואה קרעו את האמונה שלי, היכן היה האלוהים כשנרצחו מליון וחצי ילדים יהודים? פתאום האמונה במשיח נראתה לי די טפשית, מה עוד שהסבירו לנו כי אנחנו במעשינו נביא את המשיח. נשארתי יהודייה גאה, אבל נפרדתי מהדת.