חזרה

אחת מהבעיות החריפות של תופעת ההגירה והשוהים הלא-חוקיים נובעת, לפי דעתם של רבים, מחוסר התאמתה של אמנת ז'נבה לתנאים הגלובליים של ראשית המאה העשרים ואחת. האמנה, שנכתבה ונחתמה לפני יותר מחמישים שנה, נכשלת בהגנה על פליטים "אמתיים" ולא מקלה על מצוקתם. בזמן ניסוחה של אמנת ז'נבה היה העולם מקום גדול יותר שהתנועה בו הייתה מוגבלת יותר, קשה יותר ולבטח יקרה יותר. רוב הפליטים שביקשו מקלט עשו זאת מתוך צורך כן ואמתי - על רקע רדיפה פוליטית, דתית, אידאולוגית וכדומה.

כיום העולם הצטמק, וחציית יבשות היא פשוטה הרבה יותר מבעבר. אנשים רבים ממדינות עניות מנסים את מזלם ומתדפקים על דלתות המדינות המבוססות. רבים מהם מציגים עצמם כפליטים ועל סמך זה (ובהתאם לאמנת ז'נבה) הם מבקשים לקבל מקלט פוליטי. על-פי האמנה המדינה חייבת לדון בכל עתירה המוגשת, אפילו אם יסודותיה רופפים ביותר. לכן, גם אם הסיכוי לקבלת העתירה קלוש, הגשתהּ קונה למהגרים זמן יקר שבמהלכו הם נהנים ממערכת הרווחה של מדינת היעד ויכולים להשתלב בשוק העבודה, להתערות באוכלוסייה המקומית ואף לחמוק מהרשויות. אם נדחתה עתירתם במדינה אחת, הם רשאים להגישה שנית במדינה אחרת. כך נוצר עומס אדיר על המערכת: הכמות העצומה של עתירות מסוג זה מקשה על המדינות הקולטות לברור את העתירות הכנות מאלה חסרות הבסיס.