חזרה

״סגירת כביש בר אילן בשבת – הרחבה למורה

תקציר היסטורי(מתוך ויקיפדיה ומאמר של ד"ר צבי צמרת על עבודת הועדה)

עד מלחמת ששת הימים היה רחוב בר-אילן, המשתרע לאורך כשני קילומטר, רחוב צר שהוליך לשכונות הגבול הצפוניות, בהן התגוררו חרדי ירושלים.

החל משלהי שנות השישים התרחבה ירושלים צפונה, ונבנו שכונות יהודיות לא-חרדיות צפונה לאותו רחוב: מעלות דפנה, רמת אשכול, גבעת שפירא, נווה יעקב, פסגת זאב ועוד. הרחוב הקיצוני של האוכלוסייה הקיצונית הפך לרחוב מרכזי, דרכו עוברות אוכלוסיות מגוונות.

האוכלוסייה החרדית בסביבות הרחוב גדלה והתעצמה מאוד. מ כ 20 אלף תושבים שחיו באזור עד 67, חלקם לא-חרדים , הפך לאזור שגרים בו כ 100,000 איש, רובם ככולם חרדים, כשרחוב בר-אילן חוצה את האזור לשניים.

ב 1988 החלו הפגנות ראשונות של חרדים הגרים בסביבה, שקראו לסגור את התנועה בשבת.

ב 1991 החליטה המשטרה, בהמלצת ראש העיר דאז טדי קולק, לסגור באופן חד-פעמי את הכביש, לכבוד ביקורו של הרבי מסאטמר בארץ.

בשנת 1994, עם מינויו של אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים, החל המאבק לשאת אופי קולני. דוברים דתיים וחרדים העלו את הנושא לדיונים במועצת העיר ודרשו לסגור את הרחוב בשל קדושת השבת, ומנגד, נציגים של ציבור חילוני, בראשות יו"ר "ירושלים עכשיו" ארנן יקותיאלי, ראו בכך כפייה דתית ופגיעה בחופש התנועה הנובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודרשו להשאירו פתוח, בטענה כי הכביש הינו הדרך הקצרה והמהירה לנוע מביתם אל שכונות אחרות בעיר, כמו גם ליציאה ממנה.

ועדה ציבורית שהוקמה על ידי מועצת העיר בראשות אלעזר שטורם, קבעה כי יש לסגור את הכביש בשעות התפילה ולהשאירו פתוח לתנועה בשאר היממה. אך משרד התחבורה שבראשו עמד השר החילוני ישראל קיסר, סירבה לאשר את המלצות הוועדה והחלטות העירייה לאמצן, והורה להשאיר את הכביש פתוח. לאחר בחירות 1996, ומינויו של שר תחבורה דתי, יצחק לוי, שוב אומצה ההחלטה לסגור את הכביש לסירוגין.

במקביל לדיונים התפתחו מידי שבת הפגנות בעד ונגד, ובמשך 3 שנים, התנהלו במקום הפגנות שבת סוערות, שכללו יידויי אבנים על מכוניות נוסעות בשבת, השלכת ושריפת פחי אשפה, וחסימות הכביש על ידי חרדים תושבי הסביבה. הפגנות אלו עמדו בראש מהדורות החדשות והוציאו לרחובות אלפי אנשים משני המחנות.

באוגוסט 1996 הוציא בית המשפט העליון צו ביניים נגד סגירת כביש בר-אילן בירושלים בשבת, אך עם התגברות המהומות בכביש החליט בג"ץ ב-1997, בצעד נדיר להמליץ על מינוי וועדה שתבדוק את הסוגיה לעומק ותסייע לו בגיבוש החלטה. וועדה זו בראשות ד"ר צבי צמרת, המליצה בסופו של דבר להשאיר את המצב הקיים, היינו: סגירתו לסירוגין תוך התחשבות בגורמים שונים הקשורים לרגשות הדתיים ולחופש התנועה של החילוניים.

הסוגיה מדגימה את השסע הדתי בישראל, כאשר במאבק סביב כביש בר אילן ניתן לראות מספר זכויות עיקריות מתנגשות: מצידו האחד של המתרס ניצבים החרדים, הטוענים בשם "חופש הדת" – הזכות לבחור בדת מסויימת ולקיים את פולחנה. ניתן להרחיב את הדיון ולראות בסוגייה גם את חופש ההתאגדות (על בסיס דתי), וכן את חופש הפולחן. הטענה העיקרית היא כי אופי הרחוב הוא חרדי, וחלק ממצוות הדת היהודית הוא שמירת שבת. אמנם, הנסיעה בשבת ברחוב אינה מהווה חילול שבת בפני עצמה, אולם היא מהווה "פגיעה ברגשות דתיים" – כלומר, גרימת כאב לאחר בשל פגיעה בדתו, אמונותיו או סמלים להם הוא מייחס משמעות דתית. מימד נוסף בתפיסה החרדית הוא השאיפה למניעת חילול שבת במדינה בכלל. לתפיסת האדם החרדי, חובתו למנוע מיהודי אחר לחלל שבת.

 מצידו השני של המתרס עומדים המתנגדים לסגירת הכביש בשבת, אשר טוענים בשם "חופש התנועה", "חופש הבחירה" ו"האינטרס הציבורי"הטענה העיקרית היא כי כביש בר אילן מחבר בין אזורים מרכזיים בירושלים (אזור מרכז העיר ואזור הר הצופים), ולכן ישנו צורך לציבור נרחב ("אינטרס ציבורי") לעבור בו גם בשבת. בבסיס התפיסה עומדת "הזכות הכללית לחירות" ועימה "חופש הבחירה", שהם מתן אפשרות לכל אדם לפעול כרצונו, מבלי שיגבילו אותו ו/או יקבלו החלטות במקומו. סגירת כביש וחיוב נסיעה בנתיב שונה, ולעתים ארוך יותר, נתפסת כפגיעה בחירותו של אדם. זכות מרכזית נוספת הניצבת במרכז הדיון היא "חופש התנועה", לפיה כל אדם רשאי לנוע בתוך מדינתו ובין מדינות בצורה חופשית, מבלי שיוגבל ומבלי שיאונה לו כל רע. לדידם של המתנגדים לסגירת הכביש, הרי שסגירתו תוביל לפגיעה בחופש זה

הזכויות שהוצגו לעיל (חופש התנועה, חופש הדת, חופש הבחירה וכו') אמורות להיות מוגבלותכך שמימושן לא יפגע באדם אחר או בזכויותיו. אולם, כיוון שבמציאות רבים המצבים בהם מימוש זכות אחת מחייב פגיעה בזכות אחרת, אנו עדים למצב של "התנגשות בין זכויות".

במקרים כאלו, כמו גם בפתרון משברים בחברה דמוקרטית בכלל, נהוגות מספר דרכי שלום: יצירת הסדרים והגעה להסכמות המצמצמות את הפגיעה בכל אחד מן הצדדים, בדרך המבטאת סובלנות ופלורליזם. הדיונים המתקיימים במערכת הפוליטית, ובמיוחד בכנסת (הרשות המחוקקת) ובממשלה (הרשות המבצעת), הם הדרך העיקרית להגיע להסכמות שיהיו מקובלות על חלקים גדולים בציבור. במקרים בהם לא מצליחים להגיע להסכמות, ניתן לפנות למערכת בתי המשפט (הרשות השופטת). בתי המשפט יגיעו לרוב להכרעה חד משמעית, שתחייב את הציבור מכח חוק. ההחלטות המתקבלות ברשויות השונות מתקבלות תוך שימוש בעקרון "הכרעת הרוב", לפי ההחלטה תמיד מתקבלת בדעת רוב ולא בדעת מיעוט או בדעת יחיד.״

ציטוט חלקי מתוך הערך ׳ כביש בר אילן ׳ בתוך אתר ויקיפדיה ומתוך מאמרו של צבי צמרת mimshal.awardspace.com/.../saa_zameret_sum.doc