חזרה

יחיאל צ‘לנוב, מנהיג ציוני ציון, על המשבר שנגרם בקונגרס הציוני בעקבות הדיון בתכנית אוגנדה:

 

”... שעתיים שלימות נמשכה ההצבעה... בדריכות עקבו אחרי הצבעה כל הנאספים באולם, רבים אף רשמו וחישבו

את הסיכויים... במשך כל ההצבעה העיקה עלי השאלה: מה אנו עתה, אנחנו הבלתי מסכימים, המסרבים... מתקבל

משהו בלתי מתקבל, דבר המפריד כבתהום עמוקה את העתיד מן העבר... הרגשנו בקונגרס הזה שהכול מתרופף,

שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו...

...]לאחר אישור ההצעה[ אספתי את כל ניירותיי וספריי, חבשתי מגבעתי לראשי וירדתי מעל במת הנשיאות. לאן

ולשם מה? לא ידעתי אותה שעה... הרגשתי כי פה, ברגע הזה, אי אפשר עוד להישאר... הלכתי; אך לא ידעתי,

אם ילך עוד מישהו אחרי. לא נדברתי עם שום אדם. אבל נראה, כי די היה בניצוץ אחד. הראשונים שהצטרפו היו

החברים להצהרה... התפרצות של מחיאות כפיים סוערות ובלתי מרוסנות הרעימה באולם מלמטה ומלמעלה...

התקדמנו בהליכתנו, ובלי להסתכל לצדדים חשנו, כי לא לבדנו אנו הולכים...

... נכנסנו צפופים לאולם הקטן... חלק מן הבאים, אמנם קטן, פרץ בבכי נטול מעצורים, ובין הבוכים היו גם אנשים

חזקים ואמיצים למראה...“