חזרה

 

ב- 29 בנובמבר 1947 התכנסה עצרת האומות המאוחדות והחליטה ברוב של 33 כנגד 11 על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההחלטה קבעה שבריטניה תפנה את כוחותיה מארץ ישראל ובארץ יוקמו שתי מדינות - מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע שאזור ירושלים יהיה שטח בין-לאומי, ובין המדינות יהיה איחוד כלכלי. 

 

 ההחלטה התקבלה בשמחה רבה על ידי היישוב היהודי בארץ אך נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, וכבר באותו לילה פרצו מאורעות דמים ברחבי א"י המנדטורית. בראשית חודש אפריל, 1948 בעיצומה של המלחמה שהתנהלה ברחבי הארץ בין תושביה הערבים לבין תושביה היהודים - הודיעו הבריטים כי יפנו את צבאם מן הארץ ב- 15 במאי 1948. 

 

בעוד היישוב מנהל מלחמת קיום, החלו מנהיגי היישוב בהכנות להקמת המדינה. הוחלט להקים שני מוסדות: "מועצת העם" ובה 37 חברים המייצגים זרמים שונים בציונות וביישוב בארץ; ו"מִנהֶלֶת העם" - מעין ממשלה זמנית ובה חברים 13 מחברי "מועצת העם". 

 

ב- 12במאי 1948 התכנסה "מנהֶלֶת העם" בבית הקרן הקיימת בתל אביב. על מנהיגי היישוב הופעל לחץ מצד האו"ם ומצד ארה"ב לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה - בשל איומיהן של מדינות ערָב בפלישה לארץ, ובשל גילויי האלימות מצד הערבים תושבי הארץ. למרות הלחצים החליטו המשתתפים בדיון להכריז על הקמת המדינה ב- 14 במאי. הם נדרשו להחליט בשאלות עקרוניות: מה יהיו שמה וסמלה של המדינה היהודית? מה תהיה שפתה? בידי מי תהיה סמכות החקיקה? מה יהיה שמו של הצבא העברי? האם יכריזו על גבולות המדינה? מה יהיו מוסדות השלטון, ומה יהיו סמכויותיהם? 

 

חברי הממשלה הזמנית דנו בהצעה להכרזת העצמאות, אשר עברה אחר כך תיקונים שונים עד שהתקבל הנוסח הסופי המוּכּר לנו. הוחלט שההכרזה תיקרֵא בטקס שייערך באולם המוזיאון בתל אביב, בהשתתפות חברי מועצת העם. מלבדם ישתתפו בטקס עוד מוזמנים מועטים: ראשי ערים ומפלגות, רבנים, סופרים, עורכי עיתונים, מפקדי ההגנה, חברי הוועד הפועל הציוני ועוד. 

 

ההכנות לטקס נערכו בחופזה ותוך התרגשות רבה. הטקס נערך ביום שישי אחר הצהריים, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. על יד שולחן הנשיאוּת ישבו חברי מִנהֶלֶת העם והמזכיר, מוּלם ישבו חברי מועצת העם, וסביבםֹ ישבו המוזמנים בחצי גורן. ממעל התנוססה תמונתו של הרצל. בשעה ארבע היכה דוד בן גוריון על השולחן. הקהל קם על רגליו ושירת "התקווה" פרצה ספונטאנית ולא על פי התכנית. בן גוריון קרא את ההכרזה ו"פניו נוהרים", ופרקי ההיסטוריה של עמֵנו עלו תמונות תמונות ממילות המגילה. לאחר שסיים בן גוריון את קריאת ההכרזה הוזמן הרב פישמן, שבירך בקול רועד וחנוק "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והקהל ענה "אמן" בקול.