חזרה

מלחמת העולם הראשונה הוגדרה כ"מלחמת חפירות":

מלחמת חפירות היא סוג של לוחמה שבה ניצבים שני כוחות זה מול זה משני צדדיו של קו חזית, כאשר כל צד מחזיק קו מגננה ארוך מול יריבו. קווי המגננה מורכבים משוחות, ביצורים קלים (למשל מסוג בלוקהאוס) ומכשולים כגון גדרות תיל ובזנ"טים בשטח שבין שני קווי המגננה, הקרוי "שטח הפקר". הכוחות מכוונים כלי ירייה אלה מול אלה באיום מתמיד. הלוחמים מוגנים באופן יחסי בהיותם בשוחות, הן מירי נשק קל והן מרוב סוגי הארטילריה של שדה הקרב, ומתווה הלוחמה הוא סטטי, ללא התקדמות, בשל סכנת החיים של עזיבת השוחה. לכן נעשה במונח גם שימוש בהשאלה לתיאור מצב שבו שני צדדים מחופרים בעמדותיהם זה מול זה ללא התקדמות גם בתחומים אחרים.‏[1] מלחמת החפירות אפיינה את החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אך נעשה בה שימוש גם בחזיתות אחרות של המלחמה, כגון מערכת גליפולי, וכן במלחמות אחרות, כגון מלחמת האזרחים בארצות הבריתמלחמת הבורים השנייה ומלחמת רוסיה-יפן.

 

מלחמת החפירות הייתה תוצאה של התקדמות כושר הירי של כלי הנשק ההתקפיים (קצב אש, דיוק, טווח, כושר הרג וחדירה) מבלי שתהיה התקדמות מקבילה בטכנולוגיית המיגון והתנועה. במהלך מלחמת העולם הראשונה גבתה שיטת לוחמה זו קורבנות בקנה מידה עצום בקרב על הסום, בקרב ורדן (למעלה ממיליון נפגעים בכל אחד מן הקרבות) ועוד, כאשר חיילים הסתערו מתוך השוחות אל מוות בטוח מול מכשולי גדרות תיל וירי מכונות ירייה של האויב וזאת מבלי להשיג הישג כלשהו מבחינת התקדמות. למספר הקורבנות הרב תרמו גם הפעלת נשק להשמדה המונית כגון החדרת גז רעיל לשוחות ורמת ההיגיינה הירודה. לעתים נאלצו החיילים לשהות בשוחות זמן רב, לישון בהן, לבשל ולאכול בהן, לטפל בתוכן בפצועים וכדומה. על מנת לשבור את הקיפאון במלחמת העולם הראשונה הומצא הטנק, שהיה אמור לתת מענה לתנועה ממוגנת מעבר למכשולי שטח ההפקר ולאפשר הסתערות, כיבוש שטח והכרעה. למרות שבמהלך המלחמה עצמה לא הוכיח הטנק את עצמו, המשך פיתוח הטנקים שינה את אופי הלחימה והפך את מלחמת החפירות ללא רלוונטית.