חזרה

בתחום הכלכלה

בעקבות מלחמת העולם הראשונה סבלו המדינות שלחמו ממשברים כלכליים. משברים אלו התחוללו במחנות המדינות המנצחות והמנוצחות כאחד. המלחמה גבתה הוצאות עצומות מכל מדינה ומדינה. חלק מהמדינות הלוחמות גייסו כמעט את כל משאבי המשק למאמץ המלחמתי (מלחמה טוטאלית) והזניחו תחומי ייצור אחרים, כגון עסקים פרטיים וייצור לצרכים אזרחיים. משקי המדינות הלוחמות גם איבדו כוח אדם רב בעקבות נפילת חללים רבים, פצועים ונכים.

  1. בעיית האבטלה - המדינות הלוחמות התקשו לעבור מ"משק של מלחמה" ל"משק של שלום". כתוצאה מכך גברה האבטלה באותן מדינות. שוק העבודה הוצף בהמוני חיילים משוחררים, שמשק המדינה לא היה ערוך לקלוט אותם. חלק מן המפעלים הושבתו בכל תקופת המלחמה, למשל מפעלים שייצרו מוצרים לצריכה אזרחית בלבד. היו גם מקרים בהם מקומות עבודה אוישו על-ידי אזרחים שלא גויסו לצבא. בעיית האבטלה אף החריפה כאשר ב-1924 סגרה ארה"ב את שעריה למהגרים, דבר שמנע ממחוסרי עבודה לחפש כבעבר פתרון לפרנסתם מעבר לים.
  2. התגברות האינפלציה - ברוב המדינות שלחמו נוצרה אינפלציה במימדים אדירים. חלקן מימנו את הוצאות המלחמה על-ידי הלוואות פנימיות, ולאחר המלחמה ירד באופן חד ערך המטבע שלהן. עקב קשיי מימון וחוסר במזומנים, המדינות הדפיסו כסף, פעולה אשר היוותה גורם נוסף להתגברות האינפלציה. בשל כך, חסכונות של שנים אבדו מערכם, השכר החודשי בקושי פרנס את העובדים, השקעות שונות הפכו לחסרות ערך ומאזני הבנקים הפכו שליליים. שער המטבע התמוטט. למשל בשנת 1923, ירד ערך המארק הגרמני מ-20,000 מארק לדולר אמריקני בינואר ל-100,000 מארק לדולר בחודש יוני, ל-5 מיליון מארק לדולר באוגוסט, ל-50 מיליון מארק לדולר בתחילת ספטמבר ול-630 מיליארד מארק לדולר בתחילת נובמבר. משכורות עודכנו בתחילת כל חודש ולאחר מכן מדי יום ביומו ולא ניתן היה להדביק את קצב האינפלציה. בגרמניה, התקשה המשק להתאושש בשל נטל הפיצויים שהוטל עליה לשלם בעיקר לצרפת - על-פי החלטות ועידת ורסאי. המדינות הלוחמות הלוו כספים זו לזו למימון צרכי המלחמה ובסיומה התקשו לעמוד בנטל החובות. למשל צרפת הלוותה סכומי עתק לבלגיה ולרוסיה, וגם לוותה סכומים נכבדים מבריטניה ומארה"ב.
  3. בעיית הפיצויים הייתה חמורה לאין ערוך. ובעיקר סבלה ממנה גרמניה. עקב הטלת אשמת המלחמה עליה, הוטל עליה לשלם פיצויים למדינות המנצחות על הנזקים שהיא גרמה. בתחילה הוטל על גרמניה להעביר 20 מיליארד מארק (5 מיליארד דולר) כפיצויים למדינות המנצחות עד שנת 1921 וכן כמויות של בקר ופחם לטובת צרפת ובלגיה. המשך הסדר הפיצויים היה צריך להיקבע על-ידי ועדה מיוחדת שתדון בכך. לעול הפיצויים היתה השפעה מכרעת על הקושי של גרמניה לשקם את כלכלתה בשנים שלאחר מלחה"ע ה-1.