חזרה

יצחק דמיאל- ישתו שניהם

...אני הוא שהלכתי עם חברי בישימון דרך, ואני הוא זה האחד שהקיתון היה בידו, והואיל וידעתי שאם שנינו שותים, נמות שנינו, ואם שותה אחד – הוא את נפשו יציל, קיימתי את החובה המוסרית "להתגבר על רגש הרחמים", ראיתי במיתתו של חברי, שתיתי אני לבדי והגעתי למקום ישוב..

אך למה, לזכר המעשה הזה משפיל אני את עיני, ולא רק מתוך צער ורחמים עליו, על המת, כי אם מתוך איזו בושה עלי, החי, על מה כה נקלתי?

או, הנה, יושבים אנחנו בחבורה ומתוודה אחד מספר: כזאת וכזאת עשיתי. ראית במיתת חבר ושתיתי מן הקיטון שבידי לבדי. איש מאיתנו לא יפצה פה, כולנו נשב ונידום כשפנינו כבושות בקרקע, אך כלום דומייתנו זו לא תהיה דומיה בפני איזו תהום שנפערת ברגעים אלה לענינו ושמתוכה אולי הציצו לכל אחד מאיתנו פניו הוא עצמו, אלא שהפנים הללו כל אחד נכלם כמו נפחד מהם...

 

את מי להציל?

היהדות, אומר אחד העם "הסירה מתורת המוסר את היחס הסובייקטיבי והעמידה אותה על בסיס אובייקטיבי מופשט, על הצדק המוחלט, הרואה את האדם בתורת ערך מוסרי עצמי בלי הבדל בין האני ובין האחר..." ניחא! אבל אם נקבל ונאמר שהחובה להציל אחת משתי הנפשות, הרי עומדת השאלה: את מי? והלא שניהם בני אדם וחיי שניהם ערך אחד להם? ועל זה אומר אחד העם: "את מי? הצדק אומר: מי שהיכולת בידו יציל את עצמו..." ומה היא היכולת הזאת שהיא בידו ולא ביד אחר? היכולת הזאת היא החזקת הקיתון. זהו איפוא לבסוף הגורם המכריע כאן את כף מאזני "הצדק המוחלט" ועושה את דמיו שלו אדומים יותר ונותן לו לא רק את ההצדקה, כי אם גם את החיוב, לראות במיתתו של חברו ולשתות לבד. היכולת בידו!...

 

ישתו שניהם

את הטיפה האחרונה ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו... יש משהו שהוא נורא מן המוות. יש משהו שאיתו ואחריו, כל החיים אינם כדאיים. ישתו שניהם, ובכיבוש העצמי הזה ניצחונו של האדם, והוא מן המעשים הנוטעים בנו את האמונה באלוהים שבאדם...

 

בזכות הרחמים

... רחמי הלב, רחמים ישירים, פשוטים, לצערו ולמדוויו של האדם, של כל חי – את היסוד הזה אין להוציא בשום פנים מן היחסים האנושיים ההדדיים. ואף את הצדק אין להפוך לאובייקטיביות ערטילאית קשיחה. וכשמוסר, אשר הוא מוסר חי, והוא על כן קורא לנו מעומק ליבנו החי: " מוטב שימותו שניהם ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו"

(מתוך: י' דמיאל, שדמות למדריך 6-5)