חזרה

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז”ל לא ציוותני דבר;

שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני

שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך

בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת

מנחה, והגעתי. זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת

כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר

שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות

אחד מכולם, שמילותַי הטובות תצטרפנה למִלים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה,

הוא העובר לפני התיבה – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם

אל ההווייה, אל המִלים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה.

א ח ד – אבל אחד בציבור.

(מתוך “אחד מן המניין” מאת אבא קובנר)