חזרה

דני עמית, פסיכולוג ילדים, נוער ומשפחה במכון אדלר, מחלק את התגובה ההורית למרכיב תמיכתי-רגשי ולמרכיב ייעוצי.

"הרבה הורים נוטים לדלג על האספקט התמיכתי ולקפוץ ישר לייעוץ", הוא אומר. "צריך דבר ראשון להקשיב לילד עד הסוף, לתת מקום לתחום הרגשי שלו. אפשר לחזק אותו אם מרגישים צורך בכך על ידי משפטים כמו 'זה בטח היה לא נעים, זה בטח היה מעליב'. תמיד טוב לחבק אותו ולשבת קרוב ולא לוותר על השלב הזה. צריך שהמסר יהיה: 'אנחנו עובדים כצוות כדי לטפל בבעיה'.

איך תזהו סימני מצוקה אצל הילד?
"ואז כשאנחנו מגיעים לשלב בו אנחנו מייעצים לו מה לעשות, צריך לוודא שהייעוץ שאנו נותנים הוא נכון, ולהתאים את העצה לאופי הילד ולסיטואציה הספציפית. הרבה פעמים הורים נותנים עצות שטובות בעיניהן, ואולי אין לנו את כל המידע או שהילד מפרש אותן בצורה שעושה לו נזק. יכול להיות למשל שהילד המרביץ נראה לילד שלנו חזק יותר וזה קשה לו, וצריך להתחשב גם בנורמות של הגן. כשאנו מייעצים, כדאי להמנע מאמירות מכלילות – לא להגיד 'תמיד תחזיר' או 'אף פעם אל תרביץ', אלא להבין את המצב בכללותו ולנהל עם הילד דיאלוג. הדיאלוג המשתף יכול להעמיק ככל שהילד גדל. כשהילד גדל, אפשר לבנות את תוכנית הפעולה איתו, לשאול אותו למשל 'האם אתה חושב שאם תגיד לו להפסיק זה יעזור?', ולהחליט ביחד עם הילד על דרך התגובה המתאימה.

"העקרון הוא שכל דבר שהילד יכול לעשות בעצמו – שיעשה, כולל זה שידבר בעצמו עם הגננת. צריך להכיר בזה שרוב הבעיות אינן כאלו שאפשר לפתור במשפט אחד. מאוד חשוב שגם כשההורה מעביר מסר, שיבין שהילד הוא השחקן המרכזי, וההורה הוא המייעץ, המאמן. אם ההורה מתערב, שההחלטה על כך תהיה בשיתוף עם הילד. במקרה שבו ההורה קופץ להתערב מבלי לשתף את הילד, הילד עלול לפתח תלות בהורה שפותר עבורו את כל הבעיות, וצריך להמנע מכך. מאוד חשוב שהילד יפתח תחושת מסוגלות ותחושת שליטה פנימית".