חזרה

זכותו של אדם לפעול מתוך הגנה עצמית מוכרת בחקיקה, ומבוטאת גם בכלל התלמודי המפורסם: "הבא להורגך השכם להורגו" (על פי התלמוד במסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב)‏‏

בדיני נזיקין, מהווה זכות זו הגנה כנגד טענת "תקיפה". ישנם תנאים בחוק לשימוש בזכות זו, כמו למשל נחיצות, נקיטה בפעולה שממזערת את הנזק של התוקף בהקשר העימות שביניהם. סבירות: נקיטה בפעולת הגנה סבירה שאינה עולה על הנזק שצפה אותו המותקף, מידיות: מבחינת מסגרת הזמן פעולת ההגנה צריכה להתרחש בסמוך לפעולתו של התוקף, אך מצד שני אין המותקף צריך לחכות עד שיותקף בפועל כדי להתגונן.

כך למשל, הפעלתה של הזכות להגנה עצמית צריכה להיעשות במידה הנכונה. כאשר פורץ מהווה סכנה לחייו של אדם, רשאי האדם לנקוט צעדים של הגנה עצמית, אף אם אלה יסתיימו במותו של הפורץ. אם הפורץ מהווה רק סכנה לרכוש, אין בכך הצדקה להריגתו, והריגה במקרה זה תיחשב לעבירה פלילית.

במישור הפלילי, ההגנה העצמית מהווה סייג לאחריות פלילית וכאשר היא תחול לא תוטל אחריות על הנאשם על אף שלכאורה ביצע פשע אלים. סייג זה הינו ירושת המשפט האנגלי במשפטנו. הוא עוגן בתחילה בסע' 18 לפקודת החוק הפלילי, 1936, ולאחר מכן בסעיף 22 לחוק העונשין, 1977. בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ונחקק סעיף 34י' הקובע כי:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין..."