חזרה

לפי מיכל דליות עלינו ללמד את הילד מהן הדרכים הנכונות להגן עצמו, ולהסביר לו מתי נכון שיעשה זאת. לשיטתה, ישנם מצבים בהם הילד צריך לדחוף בחזרה, מצבים בהם עליו לברוח ומצבים בהם עליו ללכת לגננת. אם מעליבים את הילד, אז כדאי ללמד אותו להגיב למשפטים פוגעים במילים משלו. "אני בהחלט רוצה ללמד את הילד שלי להגן על עצמו. לא להרביץ, אבל אם חבר שלו חוטף לו את הצעצוע ומרביץ לו – להגיד לו איך להחזיר", היא מציינת.

מריבות בין אחים: להתעלם או להתערב?

"אני לא רוצה לגדל ילד אלים, אבל גם לא רוצה לגדל ילד חנון. להרביץ בחזרה זו דרך לגיטימית בסיטואציות מסוימות. אם למשל מספר ילדים תוקפים אותו, הוא צריך רגע שבו הוא מנצח אחד מהם בכדי שיוכל לצאת מהסיטואציה ולספר לגננת. צריך להבין שהאלימות היא טבעית, היא יצר השרדותי, והיא מגיעה מתוכנו. אנחנו יכולים לראות ילדים בני שנה וחצי, שמעולם לא הופעלה נגדם אלימות, שמרביצים. אנחנו צריכים ללמד את הילד את הקודים החברתיים, אבל אנחנו גם חייבים לשמר בו את היצר ההישרדותי ולשמור על כבודו העצמי ועל גופו.

"לרגע שלא יישמע כאילו שאני מעודדת אלימות. ממש לא. הכל בגבולות ההגנה העצמית. ואת ההבחנה הזאת צריך ללמד את הילדים".

אבל בגן אומרים לילד שאסור להרביץ. האם זה לא יבלבל את הילד?

"הילד מבין אחרי זמן קצר שבגן ובבית יש חוקים אחרים. ואם הוא מבולבל, הוא יכול ללכת לגננת ולהגיד לה 'אבל אמא מרשה'. במקרה הזה, הגננת וההורים יצטרכו לשבת וליישר קו לגבי המסר שיועבר לילד, אולי להסביר שבגן אסור ובשאר המקומות אפשר".

מה לעשות כשהילד לא מגיב ונשאר פסיבי?

"זו אכן בעיה. הילד יודע שאסור לו להרביץ, כי זה מה שלימדו אותו. ואז כשמתנהגים אליו רע, הוא עומד מושפל ועצוב. במצב הזה, גם הילד וגם ההורים אומללים. אסרנו על הילד לעשות את הדבר ההישרדותי הטבעי, והוא עכשיו לא יודע מה לעשות. צריך להגיד לו 'שמעתי שלוקחים לך, מרביצים לך. בוא אני אלמד אותך מה לעשות כדי שיפסיקו לעשות את זה', להראות לו איך בדיוק להחזיר ולהגיב בסיטואציות האלה, ולהסביר שצריך להתרחק מילד המרביץ. עם הזמן הילדים גדלים ולומדים שיטות טובות יותר להתמודדות, איך לדבר עם ילדים אחרים, איך לנהל משא ומתן. צריך להסביר לילד מתי ואיך להגיב, מתוך הידיעה שהוא מגן על עצמו. לא להיות תוקפן ואלים, אבל בהחלט שיידע כיצד להגן על עצמו".