חזרה

ביום שישי, 23 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות, הטיל פנחס רוזן את ניסוח המגילה על משפטן צעיר ואלמוני בשם מרדכי בעהם. בעהם, שהתקשה במשימה כבדת משקל זו, נועץ בחותנו וזה המליץ לו על שלום צבי דוידוביץ, רב קונסרבטיבי אמריקאי ודוקטור למדעי הרוח.

 

את הטיוטה הראשונית כתבו בעהם ודוידוביץ' בהשראת הכרזת העצמאות של ארצות הברית והיא הייתה בעלת אוריינטציה דתית מובהקת בה אוזכר אלוהים מספר פעמים. בהמשך נוספו לה נימוקים היסטוריים, פוליטיים ומוסריים, והמעורבות האלוהית נדחקה לשוליים עד שלבסוף נותר ממנה בנוסח הסופי רק הביטוי "צור ישראל". ביטוי זה, ולא שם אלוהים המפורש, נבחר בכוונה, כי צור ישראל מתפרש לשני פנים - כשם ה' וגם כחוזק ישראל. הרב יהודה לייב פישמן מימון טען בתוקף שיש לכתוב את שם ה' במפורש, אך לאחר שבקשתו לא נענתה, הוסיף לפני חתימתו את המילים בעזרת ה'.

 

בהמשך עברה הטיוטה לידיו של עורך הדין צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, שהכניס לתוכה פסקה רביעית המגדירה את המדינה כיהודית, חופשית, עצמאית ודמוקרטית ועוסקת בהרחבה בזכויות המיעוטים. המילה "דמוקרטית" נמחקה בנוסחים המאוחרים, ובמגילה נותר הביטוי "מדינה יהודית" בלבד.

 

הטיוטות הראשוניות הובאו למנהלת העם וספגו ביקורת חריפה. הוקמה ועדה ברשות משה שרת שניסחה טיוטה שלישית שאף היא ספגה ביקורת חריפה. לבסוף נטל לידיו דוד בן-גוריון את מלאכת הניסוח והקים ועדה חדשה, אלא שבין הנציגים החילונים והדתיים התפתח ויכוח סוער באשר לאזכור המילה אלוהים במגילה. הנציג החילוני דרש להשמיט את הביטוי "צור ישראל" (אלוהים) ואילו הנציג הדתי ביקש להרחיבו ל"צור ישראל וגואלו". בסופו של דבר התקבלה פשרה והביטוי "צור ישראל" נותר כפי שהוא, כאשר החילונים נטו לפרשו ככוחה וחוזקה הפנימי של האומה ולאו דווקא כאיזכור ישיר של האל. בן-גוריון טען שהוא זה שהכניס למגילת העצמאות את הביטוי "צור ישראל", אבל על פי מחקר של פרופ' יורם שחר ביטוי זה תורגם בידי בעהם מהביטוי "divine providence" ("השגחה"), המופיע באנגלית בהכרזת העצמאות של ארצות הברית‏[2]. בן-גוריון קיצר ברבע את הטקסט של שרת והוסיף את הטיעון המשפטי לגבי הזכות ההיסטורית והטבעית של העם על ארצו. באופן זה התקבל הנוסח הסופי של מגילת העצמאות.