חזרה

השכל מחייב לגמול לכל מטיב או בטובה אם היה צריך לה, או בתודה אם לא היה צריך לגמול. וכיון שזה מחיובי השכל הראשוניים, לא יתכן שיזניחהו הבורא יתרומם ויתהדר כלפי עצמו. לפיכך חיובי שיצווה את ברואיו לעבדו ולהודות לו על שבראם. 

וכן השכל מחייב שאין החכם מרשה לחרפו ולהתפרץ נגדו, לפיכך נתחייב גם שיאסור הבורא את זה על ברואיו מלשלם לו בכך. 

וכן השכל מחייב שימנעו הנבראים מלהזיד זה נגד זה בכל אופני הזדון, לפיכך נתחייב שלא ירשה להם החכם דבר זה. 

וכן השכל מרשה שישתמש החכם בפועל בדבר מסוים, ויתן לו שכרו על כך, בדבר שישיג בו תועלת דוקא, כיון שזה ממה שמועיל לפועל ולא יזיק לבעל הפעולה...

והחלק השני, דברים שאין השכל מחייב אהבתם כשלעצמם, ולא הרחקתם כשלעצמם, הוסיף לנו אלהינו עליהם צווי ואזהרה, להרבות שכרינו ואושרינו בהם. כמו שאמר:

ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר

ונעשו אותן מהן שנצטוינו עליהן רצוים, ואשר הוזהרנו עליהן מרוחקין, מנקודת המשמעת שיש בדבר, והרי הם מבחינה שניה זו נספחים אל החלק הראשון. ועם זאת אי אפשר שלא יהיה בהן עם ההתבוננות תועליות מסויימות, וטעם כל שהוא מדרך המושכל, כמו שיש לחלק הראשון תועליות גדולות וטעמים גדולים מדרך המושכל.