חזרה

רַבִּי יַנַּאי וְהָאוֹרֵחַ

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.

אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.

בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.

אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.

אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.

אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.

עָמַד וּתְפָסוֹ.

אָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי!

אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?

אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב - מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב!

אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?".

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם.

אָמַר לוֹ: כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!

(ויקרא רבה, פרשה ט', ג')

 

פירוש למדרש מאת אלי ברקת

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.

מהו אותו שפע שאותו אדם היה משופע בו? אם זהו שפע הניכר מחיצוניותו של אותו אדם - כמו בגדיו. האם רבי ינאי רואה איש עשיר? האם רבי ינאי רואה תלמיד חכם? אם זהו שפע פנימי, האם רבי ינאי בטוח שהוא רואה נכון? הרי תמיד עומד הספק אולי לא ראיתי נכון - אולי אותו אדם לא כזה משופע. אם זהו שפע פנימי, האם רבי ינאי מזהה אותו? יכול להיות, שרבי ינאי עוד לא יודע מי אותו אדם שעומד מולו, ומה מצפה לו במפגש איתו.

אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

רבי ינאי עושה צעד, ומזמין את אותו אדם להתארח אצלו. אותו אדם מסכים להיכנס לתפקיד של האורח. בגרסה אחרת של הסיפור הוא עונה: מה 'דהני לך' (ויקרא רבה, מהדורת מרגליות, פרשה ט') - מה שטוב לך. אני לא נדחף, אולי אפילו לא צריך, אבל אם עושה לך טוב להיכנס לתפקיד של "בעל הבית", אז 'מַחְסוּבַּךּ'.

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.

בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.

רבי ינאי ממלא את תפקיד "בעל הבית" - הוא מאכיל ומשקה, בטח ב"עין יפה", אבל, ועם זאת, תוך כדי הארוחה הוא גם בודק את האורח שלו. מה הוא בודק? רבי ינאי בודק עד כמה האורח שלו בן תורה, ובעצם האם הציפיות שהיו לו מהאורח אכן התממשו.

האורח לא עונה, מסתמא אינו יודע. האורח נקלע למצב מביך, ובעל הבית דוחק ודוחק. מדוע רבי ינאי דוחק כל-כך? האם הוא לא חושש לבייש את אורחו? האם ישנה אפשרות שהאורח כן יודע, והוא פשוט אינו מעוניין לשתף פעולה עם המבחן הזה?

בי ינאי מאוכזב, אולי אפילו כועס - הרי ראיתי אדם משופע ביותר - האם טעיתי? אם הכרתי בו מחיצוניותו, האם הוטעיתי? האם הוא מתעתע בי?

אָמַר לוֹ: טֹל וּבָרֵךְ.

תשתה קפה לפני שתלך? רבי ינאי רוצה כבר להיפטר מהאורח הזה. ברכת המזון היא ברכה המסיימת את הארוחה ואת האירוח, והרי "האורח מברך - כדי שיברך את בעל הבית".

אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.

האם האורח אינו יודע שעל האורח לברך?! אולי אפילו אינו יודע לברך את ברכת המזון?! - אין ספק שרבי ינאי - תעה בו. לא בן תורה, ולא תלמיד חכם. לא משופע ולא נעליים.

אולי האורח כן יודע לברך, אך אינו מעוניין לברך. אולי האורח אינו מעוניין לשקר. הרי רבי ינאי בייש אותו, איך יאשר לו - "שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ואל יכלם לעולם הבא".

אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ?

אָמַר לוֹ: הֵן.

תוכל לחזור מילה במילה אחרי מה שאני אומר? כמו ילד קטן כשמלמדים אותו פסוקים ראשונים. נראה שרבי ינאי לא רוצה לוותר על הברכה, ובאופן מגוחך אפילו, מעוניין להקריא לאורח את הברכה, שהאורח צריך לברך אותו כמארח. לאורח אין רגשי נחיתות. הוא אינו נעלב. הוא מסכים.

אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.

רבי ינאי אינו מעוניין בברכה של האורח. אם לאורח אין רגשי נחיתות, אם הוא לא נעלב - אז נעליב אותו על אמת. באמת שיתבייש לו. לא לדעת תורה ולא להתבייש בזה. ממש כלב. מי שאין בו תורה, ניזון בדיוק כמו כלב. בדומה לתפיסה של "פרנסני ככלב וכעורב" (תלמוד בבלי, בבא בתרא ח ע"א), אם אינך בן-תורה, לא מגיע לך לאכול כבן תורה.

ישנן שתי התניות, כמעט אוטומטיות, כשנעלבים: להתקפל, להיעלם, לברוח או להעליב חזרה. כשאומרים לך כלב - האוטומט הוא, אני כלב?! אבא שלך כלב. אפשר כמובן להתעלם, ולא להבין שעלבו בך. במקרים נדירים, כפי ששמעתי פעם ממשתתפת בקבוצה של עולים מאתיופיה, אפשר גם לשמור על קור רוח ולומר: אכן, אינני יודע. אתה הרב, וזוהי האחריות שלך ללמד אותי. אפשר גם, אם האורח אכן משופע ביותר, ללמד את בעל הבית פרק חשוב:

עָמַד וּתְפָסוֹ.

אָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי!

אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?

אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב - מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב!

תורה ציוה לנו משה - מורשה קהילת יעקב. הפסוק הכל-כך בסיסי, שילדים בתלמוד תורה יודעים לצעוק בכל פה. אני זוכר את שליחי חב"ד בשכונת ילדותי, מקריאים לנו מילה במילה תוֹ-רָה, צִי-וָה, לָ-נוּ, ואנחנו חוזרים אחריהם מילה במילה, ולבסוף זוכים באיזה ממתק. את הפסוק הכל-כך בסיסי הזה, לא הבנת, רבי ינאי! - התורה אינה רק שלך, אלא גם שלי. התורה אינה רק של מי שיודע אותה, אלא גם של מי שאינו יודע אותה. התורה אינה רק של תלמידי החכמים, אלא של כולם. יתר על-כן, תורה איננה ידע, ואינה נקנית בידע. תלמיד חכם אינו חמור נושא ספרים. ומה בדקת האם אני יודע מקרא, משנה, אגדה ותלמוד?! - זה לא שם. אם ביקשת לבדוק האם אני תלמיד חכם, מה בדקת שם?!

אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?".

רבי ינאי מתחיל לקלוט. יש משהו בדברי האורח. אכן, זיהיתי נכון, ויש משהו באורח שלי. אבל מהו? אם העניין הוא לא ידע, אז מה כן העניין?

אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם.

תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב". התורה היא חברתית. לימוד תורה דורש הפנמה שמתבטאת בהתנהגות. והנה רבי ינאי, קראת לי כלב, ולא החזרתי לך. עתה גם לא אצא מהבית עד שלא נשלים.

אָמַר לוֹ: כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!

תורה היא לא כמה אתה יודע, תורה היא איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב".

 

 

(מתוך "ברכת האורח: על תורה מתוך אחריות חברתית", דעות 34 אוקטובר 2007, עמ' 21-24)