חזרה

סחר-העבדים בשחורים האפריקנים – מסחר אכזרי ביותר

 

מרבית השבויים השחורים שנמכרו לעבדות היו גברים צעירים (עד גיל 35) חזקים בגופם. נשים וילדים נדרשו פחות. הם הובאו לחוף על-ידי שוביהם האפריקנים כשהם קשורים זה לזה בצוואר ברצועות עור, והסוחרים האירופים קנו אותם לפי גילם, מצב בריאותם, תקינות שיניהם וממדי גופם. לאחר מכן הוטבע בגופם חותם הנושא את סמל המדינה או סמל החברה הקונה, באמצעות ברזל לוהט.

 

כדי לייעל את התהליך הקימו האירופים בתחנות המסחר לאורך חופה המערבי של אפריקה מצודות – ברשותם של השליטים האפריקנים, שקיבלו כסף תמורת אישורי הבנייה. המצודות כללו משרדים, מחסני סחורות, ומכלאות שבהן הוחזקו השבויים עד שהסוחרים הצליחו למלא את הספינות. משך ההמתנה היה לעתים ארוך ולעתים קצר. עבדים רבים מתו במהלך ההמתנה ממחלות שמקורן בלחות ובזוהמה ששררו בתוך המכלאות. גם היום, כשמבקרים במצודה ריקה שנותרה מאותם ימים, אפשר לחוש בחושך ובלחות הנוראיים שבהם הוחזקו השבויים כשהם שוכבים כבולים ומפוחדים.

 

כדי למנוע בריחה, נחפרו מנהרות צרות שבהן הובלו השבויים מן המכלאות היישר אל האוניות. אז החלה חציית האוקיינוס האטלנטי בספינות הרעועות – מסע שהיה כרוך בסבל אל-אנושי. האנשים סודרו בבטן האונייה על גבי דרגשים, ורק לעתים נדירות היה מקום לעמידה זקופה. כדי למנוע אפשרות של מרד, נקשרו השבויים במהלך הנסיעה בצמדים בשלשלאות מתכת. המזון העיקרי שקיבלו במשך הנסיעה היה תערובת של קמח דורה עם שמן. התנאים הקשים בבטן האונייה גרמו להתפרצות של מחלות ומגיפות, ורבים מתו בדרך. אוניות אלה כונו "קברים צפים".

 

אלה שנותרו בחיים הגיעו מדוכאים, חלשים ומורעבים. רק לקראת סוף המסע הארוך, בידיעה שמצב רוח טוב יעלה את מחירם, קיבלו הגברים רום לשתייה ומקטרות טבק לעישון, ולנשים חולקו מחרוזות.

 

ברבות השנים שופרו במעט תנאי הנסיעה, ובעקבותיהם ירדה התמותה באוניות מתמותה של 25% מהאנשים במאה ה-17 לתמותה של 10%-5% במאה ה-19.

 

על חופי אמריקה הועמדו השחורים למכירה . גם כעבדים היה היחס אליהם אכזרי ותוחלת החיים שלהם הייתה נמוכה בהרבה מזאת של תושבי המדינות שבהן הם חיו, אם כי היחס אליהם היה שונה ממדינה למדינה ומאדון לאדון. באאיטי, לדוגמה, היחס אל העבדים היה אכזרי ביותר: התושבים השתמשו בעבדים במשך 10-4 שנים, ובדרך-כלל לאחר תקופת זמן כזאת מת העבד באפיסת כוחות בגלל הניצול הקשה. בברזיל היחס אל העבדים היה הוגן קצת יותר.

 

לא מעט אפריקנים ניסו להתמרד או לברוח – לעתים עוד לפני היציאה מאפריקה, בעת הירידה אל החוף, וגם במשך שנות העבדות הארוכות. מרבית הניסיונות האלה הסתיימו בעונשים כבדים או במוות אכזרי.