חזרה

הדגמת שיטתו של הרש"ר הירש

 רש"ר הירש בראשית פרק מט

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.

כוונת ה"מחלק" איננה להחליש דבר שהיה שלם עד כה, אלא: לחלק דבר יקר למען יזכו בו רבים ככל האפשר. כנגדו ה"מפיץ" מחלק דבר שלם ומפרט אותו לחלקים קטנים ככל האפשר, כדי לבטל את ליכודו ושלימותו. "יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך השפלה ורדיפות. "ישראל": דמות עם ישראל בנצחונו שזכה בו מידי האל.

הילכך: הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם...

אולם בגלות, כאשר לחץ הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד, והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך - "אחלקם ביעקב", למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים, ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה בעקבותיה את חלוקתם בגלות, - צדקה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא שבכל מקומות פיזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי. אלה החיו בנו את הכוח והעוז, את האש והגאווה היהודית האצילה, בשומרם על הרוח היהודית שהאריכה ימים אחרי המדינה. וכך אומרת מסורת עתיקה: "משמעון סופרים ומשנים בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות שהיו עוסקין בתורה" (ילקוט שמעוני, קנח).

אֹסְרִ֤י לַגֶּ֙פֶן֙ עירה עִיר֔וֹ וְלַשֹּׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ

הנה יעקב חוזה את המשיח, והיאך הוא רואה אותו? את גואל האנושות, את מכניע העמים, הוא רואה - לא רכוב על סוס - אלא רכוב על "בן אתון". החמור הוא בהמת משא, והוא מייצג תמיד את עושר השלום, את האמיצות הלאומית בשלום, בניגוד לסוס המייצג את הכוח המלחמתי. כך יצא החמור מכלל הבהמות הטמאות, כדי לסמל - במצות פטר חמור (עי' שמות יג, יג) - את קדושת כל הרכוש המיטלטל. בצעדי השקט ובטח ישא החמור את האדם ורכושו. גם מלכות ישראל לא תמצא את ביטויה בסוסים, למלך ישראל נאסר להרבות סוס (עי' דברים יז, טז). הן מצות מינוי מלך חלה רק "לאחר ירושה וישיבה" (עי' סנהדרין כ ע"ב), ועיקר בחירתו איננה אפוא למטרות מלחמתיות. בזה היה כנראה גם חטא העם בימי שמואל: הם דרשו מלך להגנת הארץ, כדברי תוכחתו של שמואל: "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלך עלינו וה' אלהיכם מלככם" (שמואל א' יב, יב)! לפיכך מופיע כאן המלך, העתיד לגאול את ישראל והאנושות, והנה הוא רכוב על "עירה, בני אתנו".

שני קוים בולטים כאן ביחס לאחרית הימים. מלך האנושות אינו רכוב על סוס אלא על חמור: הוא בא אפוא כמלאך השלום; והוא אוסר את בהמתו לגפן. אם אפשר לאסור לגפן את העַיִר הער והעז, אות הוא להתפתחות עצומה של הטבע (הגפן חסונה כאילן) ולעושר ושפע שאין למעלה מהם. שפע, בברכה עד - בלי - די של הטבע, ושלום בעולם האנושות, אלה הם שני הסימנים המציינים את אחרית הימים בפי כל הנביאים. כל עוד לא הושבה בהמת השלום על כנה וכבודה, ומנהיגי האדם רכובים על סוסי מלחמה, כל עוד אין אוסרים את הבהמות לגפנים, רחוקים אנחנו מאד מההתחדשות המיוחלת של הטבע ועולם האנושות (השוה על מלכי ישראל והמשיח בישורון, כרך ו' עמ' 127 וכו').

ראיה לנכונות תפיסתנו נמצא בזכריה ט, ט: "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות".

המשיח הוא "צדיק ונושע": אין הוא "מושיע", אין הוא בא להושיענו, אלא ללמדנו בדוגמתו היאך ניוושע; הרי הוא צדיק, ועל כן הוא נושע. אין הוא אלהים, המושיע, אלא הוא אדם, שכל כוחו ב"צדקו", ולמען צדקו יושיענו ה' ויביאנו לידי נצחון. נוסף על כך הוא "עני" ללא "תקציב" משלו; ובסופו של דבר אין הוא גיבור מלחמה, אלא "רוכב על חמור", הוא מביא את השלום והשפע, - דבר זה בא לידי ביטוי על - ידי ה"חמור", וחוזר בייחוד "ועל עיר בן אתונות". לשון זו מתמיהה. פירושה כנראה: הוא רוכב על חמור, אך לא מתוך עוני, שכן החמור הוא עיר בן אתונות. בעוד שאר המלכים גידלו אורווה של סוסים, גידל הוא אתונות, בהמות שמלאכתן בימי שלום. הבהמה שעליה הוא רכוב, גדלה בעושר השלום. ...הוא יקום לפתע ויהיה לאיש, ולעומתו יפשטו הגויים את הרגל. אך אם כי התחזק כאיש, הרי הוא נשאר ענו וצנוע, גם אחרי שכבש את העולם כגבר, ובכוחו הגברי יסתפק לאסוף את עושר השלום ("בני אתונו"). הנה, בקוים מועטים נצטיירה לפנינו תמונה כה גדולה - ורשאים אנחנו לשים לב לגווניה הקלים ביותר: