חזרה

דוד בן־גוריון היה גדול המנהיגים בהיסטוריה החדשה של עם ישראל, אם כי איני בטוח שהוא אהב את המונח מנהיג.

לא נולדתי בן גוריוניסט [מעריץ של בן־גוריון]. נהייתי לבן־גוריוניסט, בהשפעת דבריו ששידרו עוצמה בלתי רגילה, ובקעה מהם אמת יהודית עתיקה וחדשה. הם נאמרו באומץ וללא זיוף. בשילוב של מחויבות מוסרית וחזון מדיני, עם ראייה לקרוב ועם מבט למרחוק.

ראיתיו במלחמה וראיתיו בשלום. ראיתיו בניצחון וראיתיו בנסיגה. ולא אשכח את המילים הראשונות ששמעתי מפיו:

"מנהיג", הוא אמר, "צריך להכריע: או מלחמה וליטול סיכון. או שלום ולשאת במחיר"...

ראיתיו בהכרעות הגדולות שהוביל בישראל, שהייתה אז קטנה וחלשה. היא דמתה לתיבת גומא, ביְאור של איבה וסיכונים.

בן גוריון הנהיגהּ כשראשו לא שַׁח ודרכו פרצה מחסומים.

גם כאשר היה בודד נשאר איש נחוש.

הוא לא החניף לאיש, ולא ביקש חנופה מזולתו. הרצוי לעם קדם בעיניו לרצון העם.

מילתו כסלע ודעתו כצוק, ונתונים להכרעת הרוב לקביעה סופית.

הרוב לא תמיד תמך בו. אבל תמיד היה רוב שסירב להיוותר בלעדיו.

הוא לא פחד להיזהר. הוא לא היסס להעז, הוא נולד להכריע.

מתוך דברי נשיא המדינה שמעון פרס בטקס האזכרה הממלכתי לדוד בן־גוריון, 14.11.2010