חזרה

לפניכן סיפור הפגיעה של שירה. זהירות, הסיפור קשה לקריאה אך חיוני לצורך הבנת החוויה של הנפגעת. קראו את הסיפור. 

 

- את מי את הכי אוהבת?

- את השם!

- ואחר כך?

- את המלאכים!

- ואחר כך?

- את אבא ואמא.

ואחר כך?

-אותך!!

- גם אני הכי אוהב אותך, הוא אמר בלחש וקירב אלי את פניו, את החברה הכי טובה שלי!

הייתי בעננים. ילדה בת שש ביחד עם ביני הגדול. בן דודי המוצלח מכולם. זה שכולם

אוהבים, אוהב רק אותי. ואני יושבת על הברכיים שלו בגינה. מאושרת מתשומת הלב.

מהמילים היפות. מלכה.

 

בגלל שאנחנו חברים טובים אני מוכן לגלות לך סוד של גדולים:

כשבן אדם מת ברחוב עושים לו החייאה.

את יודעת איך עושים אותה? בואי איתי, אני אראה לך.

הוא החזיק בידי והלכנו יחד עמוק אל תוך השיחים.

לפתע הוא נעצר ואמר לי כמי שממתיק סוד - אבל שירה, אסור שאף אחד בעולם ידע מזה.

אם אמא שלך תדע שאנחנו עושים את זה - היא תכעס עלינו מאוד!

זה הסוד שלי וגם שלך. זה הסוד שלנו.

 

 

במשך שלוש שנים, בכל מפגש משפחתי, בכל מסיבת ראש חודש, בריתות וטיולים - ביני

לקח אותי למקום מוסתר ואנס אותי. אני כותבת את המילה הזאת "אנס" בפשטות, כאילו זה

היה דבר של מה בכך, אבל מבחינתו ככה זה באמת היה. בשבילו הייתי סוג של בובה

שמשחקים בה.

ואני, ילדה קטנה, בתחילה נהנתי מתשומת הלב, אבל אחר כך סבלתי גם כאב פיזי וגם כאב

נפשי. הרגשתי שהדבר לא נכון. רציתי להתנגד ולברוח אבל לא יכולתי. אם ההורים שלי ידעו

הם יכעסו עלי. לאט לאט נכנסתי לתוך המקום הנורא הזה בלי יכולת לצאת.

ביני ידע שפחדתי. ידעו שאני שותפה לפשע. הוא הזכיר לי כל הזמן כי זה סוד, ואם זה יוודע

- שנינו נפגע. שנינו שותפים. הוא ניצל את הפחד שלי, וככל שהפחד שלי גבר, כך הוא הרשה

לעצמו להתעלל בי יותר ויותר. יותר ניצול. יותר השפלה. יותר כאב.

הייתי חייבת לצאת מהבור הזה, אבל הייתי ילדה קטנה. פחדתי. לא ידעתי כמה שזה פשוט.

לא ידעתי כי זה רק לספר לאבא או לאמא. חבל שלא ידעתי את זה כבר אז.

כדי להכניס אתכן לסיוט שחייתי בו כל השנים הללו, אשתף אתכן בחלק מהמקרים

 

ישבתי ברכב עם כל המשפחה וכססתי ציפורניים.

היום ראש חודש חשוון, וכמו בכל ראש חודש יש סעודה משפחתית בבית של דוד יהודה,

אבא של ביני.

ידעתי שביני מרגיש שאני כבר שלו. אני חייבת לו. הוא מחכה לי בחוסר סבלנות וברגע

שאגיע הוא יעוט על טרפו וייקח אותי לאמבטיה כאילו אני חפץ ללא רצון.

שנאתי אותה, את האמבטיה.

בה הוא נהג לבצע בי את זממו, על הרצפה הקפואה ומלאת השערות.

כשידעתי שגם היום זה הולך לחזור על עצמו –

התמלאתי אימה.

הייתי במיצר נוראי. כבר בבית התחלתי להרגיש בבחילה שמטפסת ועולה מתחתית הבטן אל הגרון. הראש קדח מניסיון לחשוב על רעיון שיגרום להוריי להשאיר אותי בבית.

אמרתי שאני לא מרגישה טוב, אבל ההורים דווקא חשבו שהמפגש המשפחתי ייטיב איתי.

הבטתי באבי, מתחננת בעיניי שיראה אותי, את המצוקה שלי, אבל הוא היה טרוד בלזרז את

כולנו להיכנס לרכב.

נכנסתי לשם בלית ברירה, מרגישה כבדה ומשותקת.

השתוקקתי לקחת לידי את ההגה ולעשות פניית פרסה לכיוון הבית.

ככל שהתקרבנו יותר לבית של דוד יהודה, הרגשתי כמו נוסע ברכב שמידרדר לתהום,

כשהאפשרות להיעזר בבלמים נשללה ממנו.

קראתי בלחש את כל התהלים שהמורה בכיתה לימדה אותנו וביקשתי מהשם שיעשה נס,

שביני לא יגיע היום.

כשהגענו, התבוננתי בפחד לכל עבר ונרגעתי כשלא ראיתי אותו.

ליתר ביטחון רצתי לאמא שלו, דודה אביגיל, ושאלתי אותה איפה ביני.

"ביני? ביני בישיבה! הוא לא יבוא היום."

"אווווף, חבל!" קראתי בקול ועשיתי פרצוף מבואס.

התיישבתי ליד אמא שלי והצטרפתי לפטפוטים העליזים עם בנות דודותיי.

הלב שלי פצח במחול מאושר, אך הפנים שלי לא הסגירו מאומה.

לקראת סוף הסעודה נפתחה הדלת וביני נכנס מחויך.

הקציצה נתקעה לי בגרון ותרתי במצוקה אחר מחבוא שאוכל להיעלם בו.

בבת אחת הרגשתי איך הגוף נעשה שוב כבד וכואב.

הבטתי באמי, בתקווה שהיא תראה את המצוקה שלי, אבל היא הייתה עסוקה בענייניה.

ביני הביא לעצמו כיסא, התיישב לידי והחל לספר לאמי איך הוא נהנה עם החברים בישיבה

וכמה קשה הוא לומד. אמא שלי, שנהנתה לדבר איתו, נאלצה לקטוע את שטף דבריו בכדי

להביא מהמטבח את הפיצוחים. קמתי גם אני להושיט יד, וביני, בפרץ נדיבות בא איתנו

למטבח והחל לעזור. ידעתי שזה הסוף שלי. נצמדתי לאמא וחיבקתי את רגליה בחוזקה.

כשהחיבוק התארך והפריע לה להמשיך ולהגיש, היא פנתה אליי בפנים תמהות –

"למה את כל הזמן חייבת להיות הזנב שלי?! למה את לא יחד עם כל הבנות דודות? עזבי

אותי!!" תליתי בה עיניים מתחננות, מבקשות. רציתי לומר לה משהו. אבל במקום זה

נשארתי במטבח מבוישת וביני בא ודפק לי על הכתף שלוש דפיקות סמכותיות.

החסרתי פעימה. זה היה הסימן שלנו. את אשר יגורתי בא לי.

המבט המצווה והמצמית שהיה לו בעיניים פילח את כל גופי הקטן והמפוחד.

הוא לא היה צריך לומר הרבה, המבט שלו אמר הכל:

'או שאת בא איתי או שאני אתחיל לכעוס...'

ירדתי אחריו לאמבטיה כשאזיקי ברזל חזקים ושקופים מונחים על ידיי ועל רגליי.

הוא הלך מהר כדי להספיק איתי כמה שיותר.

 

הוא עינה אותי באכזריות כשאני מתקפלת מכאב והוא מלא הנאה וסיפוק.

הייתי מבוהלת ומרוסקת. הגוף שלי רעד מכאב.

הרגשתי כאילו אני טובעת בצונאמי שחור של השפלה עמוקה, של זלזול מוחלט

ושל חוסר אונים נורא.

וכשהצלחתי לרגע קטן 'להרים את הראש מעל המים' כדי לנסות להישאר שפויה

ולעצור בעדו -

הוא דחף את ראשי למטה והמשיך להתעלל בי כרצונו החולני.

אני צעצוע.