חזרה

תהליך השיקום של שירה היה תהליך ממושך מאוד, במהלכו הם חוו עליות ומורדות ופגשו אנשים משמעותיים. 

בשלב הראשון בהמלצת יועצת בית הספר פנו שירה והוריה לתמר הפסיכולוגית..

פעם בחודש ההורים שלי יושבים לשיחה עם הפסיכולוגית. בשיחה הזאת אני יושבת בצד

ולומדת משהו על החיים שלי. אני רואה את אמא מספרת לפסיכולוגית, או אולי לעצמה

שאני הילדה הכי שמחה בבית, מלאה באנרגיות, עושה תמיד את מה שמבקשים ממנה..

הילדה הכי צנועה.

"אף פעם לא תפסתי אותה בלי חיוך ענק על הפנים.."

אמא מנתה את מעלותיי ולא הבינה איך זה מתקשר למילה "אונס".

-"אתם לא רואים מה שמתחולל בתוך הנפש שלה."

אמרה תמר. "לפעמים דווקא מאחורי האדם הכי שמח – מסתתר אדם עצוב.

השמחה הזו עוזרת לה לחפות על מה שהיא מרגישה. להסתיר מכם את מה שהיא עוברת."

היא שתקה לרגע ואז הוסיפה :

"אני מצטערת לאכזב אתכם, אבל נראה לי שגם את הבגדים הצנועים - היא לא לובשת

מתוך שמירה מוקפדת על ההלכה, אלא מתוך רצון להגן על עצמה מפני פגיעה.

וגם עכשיו, אחרי שהיא מוגנת – היא מתביישת בגוף שלה.

בגוף הטמא, המלוכלך. האשם בנשיותו, כביכול."

אמא שתקה. היא הבינה שגם היום היא לא רואה מה שקורה איתי, כמו שהיא לא ראתה

בעבר. המחשבות הציפו אותה.

היא חזרה אחורה, לימים ההם, ושאלה את אבא בכאב:

"איך לא ראינו? איך לא שמנו לב למה שקורה עם הילדה שלנו!??

איך לא הבנתי למה היא תמיד נדבקת אליי!

איזו אמא רעה אני, ריבונו של עולם!!"

דמעות חמות זלגו על לחייה וגם מעיניי. היא לא מיהרה למחות אותן.

"זה לגיטימי לגמרי שאת מרגישה ככה." אמרה תמר ברכות.

"כהורים, יש לנו נטייה לקחת על כתפינו את האשמה של כול מה שקורה לילד שלנו.

אבל אל תשכחי שביני פעל בתחכום רב.

זה לא יעזור לה אם תיקחו על עצמכם את כול האשמה.

וזה גם לא נכון; ביני הוא האשם היחיד. נקודה."

אמא מצמצה בעיניה והקמטים הדקים שהצטיירו במצחה

העידו על תהליך ארוך שמחכה לה.

"כמה זמן ייקח הטיפול?" שאל אבא בקול מדוד.

"כמה אתם חושבים?" החזירה אליו תמר את השאלה .

"שלושה חודשים.. ארבעה גג."

"תיארתי לעצמי שאתם חושבים כך." אמרה תמר בשמץ חיוך,

"וזה לא נכון:

טיפול אחרי אונס מחייב להגיע אל עומק רבדי הנפש. וזה תהליכי.

זה לוקח מינימום שנה. לא פחות."

אל תשכחו שעדיין היא לא סיפרה לי אפילו מה קרה שם, חוץ מחיבוק ונשיקה.

אחרי מה שקרה לה, היא לא נותנת אמן באף אחד. גם לא בי.

אגב, כשתגדל, כדאי שתלך לטפל בגוף שלה. הגוף גם ספג טראומה קשה

וזה יקשה עליה להגיע לחיי נישואין.

מהניסיון שיש לי, אני ממליצה על טיפולים הולסטיים. אל תזניחו את הקטע הזה."

זמן הפגישה נגמר, אך ההורים שלי לא היו מסוגלים לקום מכיסאותיהם ולחזור הביתה..

אתם חייבים ללכת לשם בשבילכם, וגם בשבילה."