פגיעות מיניות - תסריט המשחק על בסיס סיפור אמיתי


רקע

משחק זה מספר את סיפורה של שירה, בחורה שנפגעה מינית בילדותה על ידי קרוב משפחתה, פגיעה שנתמשכה לאורך שנים. מטרת המשחק היא ללוות את שירה בתהליך הגילוי והשיקום מהפגיעה, לפגוש דמויות משמעותיות בתהליך זה ולרכוש כלים לעצמנו כמחנכים להתמודדות נכונה יותר עם מקרים כעין אלו.

הדמויות

אבא של שירה אבא

מנהל אדמניסטרטיבי של ישיבה תיכונית. אבא מסור, משקיע שעות רבות במשפחה.


המשימה שלך

אתה אבא של שירה ואתה הראשון שגילה את סיפור הפגיעה. בהמשך המשחק נפרט כיצד התגלה לך העניין. אתה הדמות החזקה בסיפור, זה שמחזיק את שירה וגם תומך באמא שלה.


משאבים

מערכה - 01 מערכה - 11

אמא של שירה אמא

מורה כעשר שנים, בעלת תואר שני בחינוך, אמא לחמישה ילדים.


המשימה שלך

את אמא של שירה. הסיפור של שירה מציף אותך מאוד. ברגע שהסתברה לך חומרת הפגיעה (מבעלך) התעלפת. ככל אמא גם את מנסה להיות האם הכי טובה עבור ילדייך, והסיפור שארע גורם לך לתחושת אשמה קשה. 


משאבים

מערכה - 01 מערכה - 11

תמר פסיכולוגית

פסיכולוגית קלינית עם הכשרה לטיפול בפגיעות מיניות. מטפלת בילדים ומבוגרים כחמש עשרה שנים בקליניקה פרטית באזור המרכז. 


המשימה שלך

ההורים של שירה הגיעו אלייך לאחר שהאבא גילה את סיפור הפגיעה. ההורים חוו טראומה קשה בשל העובדה כי מדובר בפגיעה מתמשכת מקרוב משפחה בדרגה שניה, בחור אהוב ומוערך מאוד במשפחה. תפקידך ללוות הן את ההורים והן את שירה עצמה.


משאבים

מערכה - 01 מערכה - 11

אילה מחנכת באולפנה

מחנכת שנתיים, עברה השתלמות בנושא של מוגנות ופגיעות מיניות, מבינה את חשיבות הנושא וחדורת מוטיבציה לעסוק בו.


המשימה שלך

את מחנכת של שירה. חשיבות הנושא של מוגנות מאוד ברורה לך ואת מנצלת כל הזדמנות לעסוק בכך בכיתה. אין לך מושג האם יש בנות שנפגעו בכיתה, אך ידוע לך סטטיסטית שבכל כיתה יש אחוז מסויים של בנות כאלה. 


משאבים

מערכה - 01 מערכה - 11

הרב אהרון לוי רב בית הכנסת

משמש כרב בית הכנסת מזה כ7 שנים. שימש קודם לכן כרב מחנך בישיבה גבוהה. 


המשימה שלך

אתה רב בית הכנסת בו מתפללת משפחתה של שירה, מדובר במשפחה טובה מאוד ומוערכת בקהילה.  סיפור הפגיעה יוודע לך בהמשך. עליך ללוות את המשפחה ואת שירה עצמה. התפקיד שלך בסיפור קריטי.


משאבים

מערכה - 01 מערכה - 11

מערכה 1: הסיפור



1.

הודעה פומבית

קראתם זה עתה את סיפור הפגיעה בשירה. הסיפור קשה וכואב, אך מפגיש אותנו עם מציאות שקיימת לצערנו סביבנו. 

זה הרגע להיכנס למשחק התפקידים ולחשוב, איך בתפקידך היית יכול לסייע לשירה בסיטואציה אלי נקלעה? שימי לב להודעה שתופיע מייד ותסייע לך להיכנס שוב לדמות..

 



2.

הודעה פרטית (זמן מה אחרי הודעה קודמת)

אבא של שירה:

כמנהל מוסד בעברך שמעת על סיפורים של פגיעות מיניות, זה תמיד היה נראה לך משהו מנותק מהמציאות ובוודאי לא דבר שיש צורך לעסוק בו בשיח החינוכי. עם הילדים מעולם לא דיברת על הנושא..

 

אמא של שירה:

בילדותך תמיד הזהירה אותך אמא שלך לא ללכת עם אנשים זרים, וגם את, אמא טובה הסברת לבנותייך כי אסור לדבר עם אנשים זרים ברחוב. המשפחה שלכם היא משפחה נפלאה ולכן אין לך שום סיבה לחשוש ממשהו שעלול לקרות בעניין הזה.

תמר:

את מתמודת כל הזמן עם נפגעות פגיעה מינית וברור לך שחוסר השיח על הנושא הוא אחד הכשלים המרכזיים בחינוך שמחמיר את כמות הפגיעות.

אילה:

אל תשכחי שסיימת זה עתה מספר השתלמויות בנושא ובעינייך השיח עליו הוא חובה!

הרב אהרון לוי:

בישיבות בהם למדת לא עסקו בכלל בנושאים "צנועים", כלומר נושאים הקשורים במיניות. הגישה היתה "אל תעירו ואל תעוררו", עיסוק בנושא בעייתי מבחינה הלכתית. כרב קהילה אתה נדרש למחשבה נוספת על הנושא.



3.

הודעה פומבית (זמן מה אחרי הודעה קודמת)

טוב, עכשיו אנא התייחסו גם לטיעונים של משתתפים אחרים. האם אתם מקבלים את דעתם??

 



4.

הודעה פומבית (זמן קצר אחרי הודעה הקודמת)

לאחר חמש שנות פגיעה, בעקבות דימום שחוותה שירה ופניה לרופאת נשים כתוצאה מכך (הילדה בת 10..), הבין אבא של שירה - שמתרחש כאן משהו שיש לבדוק אותו. 

קראו את הטקסט המצורף, וחשבו מה לדעתכן על האבא לעשות כעת (אל תשכחו את התפקיד שלכן במשחק!)

 

בערב, אבא לקח אותי לפיצה.

דיברנו על בית הספר, על הלימודים, על המשפחה... ולאט לאט הגענו לדבר על התחתונים

המוכתמים. אבא שאל ברכות איך זה קרה.

מוחי עבד בקדחתנות וניסיתי למצוא תירוץ שיתקבל על דעתו - ''נסעתי באופניים והם נתקעו

בי.." אבא לא השתכנע. ''קיבלתי מכה מאבן חדה ו.." - "ובגלל זה ירד לך דם כמה ימים? לא

הגיוני.

שירה, אני מרגיש שקורה לך משהו וזה מדאיג אותי. אני אבא שלך, אני אוהב אותך.''

המילים האלה כיווצו אותי יותר ודקרו בי עמוק בלב. הוא אוהב אותי כי הוא לא יודע מה

עשיתי; הרגשתי שאני מקבלת את אהבתו במרמה ופחדתי מהרגע שהיא תתגלה.

אבא היה נחוש להבין מה קרה ואני התגליתי כאגוז קשה. צללנו לתוך הלילה.

במשך שש שעות אבא חיכה להסברי ואני ישבתי ובכיתי.

מצד אחד קיוויתי שהוא לא ירפה לעולם ויביא אותי לספר את האמת,

ומצד שני ייחלתי בכל ליבי שיתייאש ויעזוב אותי.

''אני מבטיח לך שלא אגלה לאף אחד! לא לאמא, לא לאחיות, לא למורה זהבה.. לאף אחד!

הכול נשאר רק אצלי, פה." והוא הצביע על הלב שלו כדי להמחיש זאת בבירור.

"אבל אבא, אתה תכעס!" עניתי לו מתייפחת.

"אבא תמיד אוהב את הילדים שלו, שירה.

גם אם אח אחד רצח את האח השני - אבא עדיין אוהב את הבן שלו, הרוצח. מבינה?

לא משנה איזה מעשה רע עשית - אני אוהב אוהב אותך לעולם!"

"גם אם זה מעשה ממש ממש ממש רע? הכי רע שיכול להיות?"

"הכי רע שיכול להיות!"

השפלתי עיניים וסיפרתי לו בבכי על ארבע השנים האחרונות.

לא ידעתי איך לקרוא לזה במילים ולא ידעתי איך לתאר.

סיפרתי שביני ואני עשינו מעשים לא צנועים.

הוא כעס. אוהו איך שהוא כעס.

נרתעתי אחורה בזהירות ואז הבנתי שהוא בכלל לא כועס עלי - הוא כועס על ביני:

''רשע, רשע, רשע! איך הוא מעז לגעת בבת שלי? איך הוא מעז לגעת בבת המתוקה שלי?

רשע!!!''

הופתעתי; ציפיתי למנה של צעקות ובמקומה הגיע חיבוק חומל ומגן.

זו הייתה הפעם הראשונה שרסיס הבנה חדר אלי וסיפר לי שלא אני האשמה.

היום אני מבינה שהחיבוק הזה לא היה מספיק באותה שעה. אם הייתי יכולה, הייתי אומרת

לאבא שילך למטבח, יביא את הסכין הכי גדולה שהוא מוצא שם ואיתה ייסע לביני.

כן, קיוויתי שאבא יהרוג אותו בשבילי. או לפחות שיגיד לי שזה מה שהוא היה רוצה לעשות.

קיוויתי שהעולם של אבא ושל אמא ושל כולם יתהפך בעקבות הגילוי הזה.

שלביני לא יהיה יום אחד של שקט אחרי כל מה שהוא עשה לי.

אבל אבא שמר את הכעס בלבו.

 

 מה לדעתך על האבא לעשות כעת?



הודעת סיום

נעבור מייד לסצינה הבאה. בינתיים, נעצור לפסק זמן קצר לשיח אמיתי (ולא וירטואלי) - מוזמנות!



נקודות מעניינות לדיון

אין

מערכה 2: שיקום



1.

הודעה פומבית

תהליך השיקום של שירה היה תהליך ממושך מאוד, במהלכו הם חוו עליות ומורדות ופגשו אנשים משמעותיים. 

בשלב הראשון בהמלצת יועצת בית הספר פנו שירה והוריה לתמר הפסיכולוגית..

פעם בחודש ההורים שלי יושבים לשיחה עם הפסיכולוגית. בשיחה הזאת אני יושבת בצד

ולומדת משהו על החיים שלי. אני רואה את אמא מספרת לפסיכולוגית, או אולי לעצמה

שאני הילדה הכי שמחה בבית, מלאה באנרגיות, עושה תמיד את מה שמבקשים ממנה..

הילדה הכי צנועה.

"אף פעם לא תפסתי אותה בלי חיוך ענק על הפנים.."

אמא מנתה את מעלותיי ולא הבינה איך זה מתקשר למילה "אונס".

-"אתם לא רואים מה שמתחולל בתוך הנפש שלה."

אמרה תמר. "לפעמים דווקא מאחורי האדם הכי שמח – מסתתר אדם עצוב.

השמחה הזו עוזרת לה לחפות על מה שהיא מרגישה. להסתיר מכם את מה שהיא עוברת."

היא שתקה לרגע ואז הוסיפה :

"אני מצטערת לאכזב אתכם, אבל נראה לי שגם את הבגדים הצנועים - היא לא לובשת

מתוך שמירה מוקפדת על ההלכה, אלא מתוך רצון להגן על עצמה מפני פגיעה.

וגם עכשיו, אחרי שהיא מוגנת – היא מתביישת בגוף שלה.

בגוף הטמא, המלוכלך. האשם בנשיותו, כביכול."

אמא שתקה. היא הבינה שגם היום היא לא רואה מה שקורה איתי, כמו שהיא לא ראתה

בעבר. המחשבות הציפו אותה.

היא חזרה אחורה, לימים ההם, ושאלה את אבא בכאב:

"איך לא ראינו? איך לא שמנו לב למה שקורה עם הילדה שלנו!??

איך לא הבנתי למה היא תמיד נדבקת אליי!

איזו אמא רעה אני, ריבונו של עולם!!"

דמעות חמות זלגו על לחייה וגם מעיניי. היא לא מיהרה למחות אותן.

"זה לגיטימי לגמרי שאת מרגישה ככה." אמרה תמר ברכות.

"כהורים, יש לנו נטייה לקחת על כתפינו את האשמה של כול מה שקורה לילד שלנו.

אבל אל תשכחי שביני פעל בתחכום רב.

זה לא יעזור לה אם תיקחו על עצמכם את כול האשמה.

וזה גם לא נכון; ביני הוא האשם היחיד. נקודה."

אמא מצמצה בעיניה והקמטים הדקים שהצטיירו במצחה –

העידו על תהליך ארוך שמחכה לה.

"כמה זמן ייקח הטיפול?" שאל אבא בקול מדוד.

"כמה אתם חושבים?" החזירה אליו תמר את השאלה .

"שלושה חודשים.. ארבעה גג."

"תיארתי לעצמי שאתם חושבים כך." אמרה תמר בשמץ חיוך,

"וזה לא נכון:

טיפול אחרי אונס מחייב להגיע אל עומק רבדי הנפש. וזה תהליכי.

זה לוקח מינימום שנה. לא פחות."

אל תשכחו שעדיין היא לא סיפרה לי אפילו מה קרה שם, חוץ מחיבוק ונשיקה.

אחרי מה שקרה לה, היא לא נותנת אמן באף אחד. גם לא בי.

אגב, כשתגדל, כדאי שתלך לטפל בגוף שלה. הגוף גם ספג טראומה קשה

וזה יקשה עליה להגיע לחיי נישואין.

מהניסיון שיש לי, אני ממליצה על טיפולים הולסטיים. אל תזניחו את הקטע הזה."

זמן הפגישה נגמר, אך ההורים שלי לא היו מסוגלים לקום מכיסאותיהם ולחזור הביתה..

אתם חייבים ללכת לשם בשבילכם, וגם בשבילה."

 

כפי שקראתם התחלנו בתהליך השיקום ואין ספק שזו התחלה טובה, אך שיקום מפגיעה מינית הוא תהליך ארוך ומטלטל בו שיתוף פעולה של כלל הגורמים המעורבים יכול לתרום לעניין. 

לאחר שקראתם  את הצעד הראשון בהליך השיקום של שירה כיצד הייתם יכולים, כל אחד בתפקידו לסייע בשלב זה?



2.

הודעה פרטית (זמן קצר אחרי הודעה הקודמת)

אבא של שירה:

כיצד אתה מרגיש לאחר הפגישה עם הפסיכולוגית??? אנא שתף אותנו

אמא של שירה:

כיצד את מרגישה לאחר הפגישה עם הפסיכולוגית?? אנא שתפי אותנו

תמר:

פגישה עם הורים שנחשפו לפגיעה המינית בילדם היא תמיד קשה. בקשנו מהם לשתף איך הם מרגישים לאחר הפגישה איתך והם הסכימו. אנא הגיבי להם כמיטב נסיונך כדי שתהליך השיקום יתקדם באופן מיטבי.

אילה:

כאיש חינוך את יודעת שמפגש של ההורים עם הפגיעה אותה חוו ילדיהם היא קשה מאוד ותהליך הטיפול גובה אנרגיות נפשיות רבות. כיצד כמחנכת תוכלי לתמוך בתהליך? הם ישתפו אותך מייד, השתדלי לתמוך ככל יכולתך.

הרב אהרון לוי:

אבא של שירה שיתף אותך מייד כאשר גילה את הפגיעה בביתו. זו מחמאה גדולה עבורך אך הדבר מחייב תמיכה וליווי לאורך תהליך השיקום. תרום ככל יכולתך לדיון.



3.

הודעה פומבית (זמן קצר אחרי הודעה הקודמת)

תהליך הריפוי והשיקום אחר פגיעה מינית אינו דבר קל. עיינו בשתי הכתבות שלפניכן:

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1380

http://www.tasmc.org.il/Articles/Psychiatry/Pages/sexualtrauma.aspx

שימו לב בעיקר להשלכות של הפגיעה לטווח ארוך. 

האם המידע הזה משנה את דעתכם לגבי הטיפול והסיוע לשירה?



4.

הודעה פומבית (זמן מה אחרי הודעה קודמת)

אחד מההשלכות של פגיעה מינית היא על דימוי הגוף והזהות הדתית של הנערה. לפניכם המשך הסיפור ש שירה, עברו עוד חמש שנים..

קראו את הסיפור ורשמו איך ניתן לעזור לשירה????

 

עליתי חמש קילו.

בא לי למות.

אני צריכה להשקיע במראה של הגוף שלי הכל. את חיי.

אני פותחת קטלוג שהיה מונח על השולחן ומתבוננת בעיון בהיקפם המושלם של הדוגמניות.

באיפור, בתיסרוקת.

הן בטוח מאושרות. קמות כל בוקר, מסתכלות על עצמן ויודעות שהעולם יסתובב על כף ידן.

כולם מוקסמים מיופיים ומוכרים הכל למענו.

איזה כיף להן.

התבוננתי במראה והטחתי בדמותי בזעם:

"ככה לא נראה גוף יפה!"

ניסיתי להכניס את הבטן ולדמיין את עצמי רזה יותר. יפה יותר.

מקובלת על כולם.

כמה קילוגרמים פחות ואני מושלמת.

אני צריכה להתחיל דיאטה רצחנית.

בלי לשים לב פעלתי על פי המושגים של ביני. זה ש'חינך' אותי שהגוף הוא הכי חשוב.

הוא העיקר. אפשר לשחק ברגשות, אפשר להתעלם מכאב של אחרים.

על מה שקורה בנפש הוא סימן איקס אדום וגדול.

עולם שלם של רגשות, מחשבות, השקפות ותכונות – נדרס.

הכל שטות אחת גדולה. כל דבר בעולם יהיה טפל כשמדובר בגוף.

ככה הוא הסתכל עליי. כמו חפץ.

אולי הוא צודק.

אולי ככה כולם מסתכלים עליי, אולי ככה מעריכים כמה אני שווה.

ואני אעשה הכל כדי להיות שווה יותר!

זהו, החלטתי:

אני אקריב את חיי כדי להיות מקובלת ונחשבת.

פתחתי שוב את הקטלוג וסימנתי לעצמי איזה מותגים הכי נחשבים בחברה,

וכבר באותו היום יצאתי לסבב חנויות.

קניתי את הבגדים הכי מבליטים, הכי קצרים, הכי צמודים.

אפילו לא בטעם שלי, העיקר שיהיו יפים בעיני כולם.

התחלתי לשרוף שעות מול האינטרנט, ללמוד את תנועותיהן של הדוגמניות,

את הליכתן. חיקיתי את צחוקן הכובש וקניתי את בושמיהן היוקרתיים.

זהו. עכשיו אני שווה. אני מושלמת!

 

"מה יהיה עם הילדה הזאת?" מלמלה אמא תוך כדי הכנת תה לאבא ולה.

"היא לא אותה שירה שאני מכירה. עד עכשיו היא הייתה ילדה צייתנית ונתנה לנו כבוד..

ופתאום – לבוש כזה.. התנהגות כזאת! מאיפה זה הגיע?"

היא לגמה מכוס התה בלגימות איטיות.

אבא נשך את שפתו בכאב.

 

כיצד לדעתכם נכון להתייחס לסיטואציה? חשבו על ההשלכות על שירה, על משפחתה, על הסביבה, על חברותיה... התייחסו בין השאר גם להודעה האישית שתקבלו מייד.



5.

הודעה פרטית (זמן קצר אחרי הודעה הקודמת)

אבא של שירה:

יש לכם עוד ילדים קטנים בבית! אתם לא יכולים לאפשר לשירה להסתובב באופן הזה!

אמא של שירה:

יש לכם עוד ילדים קטנים בבית! אתם לא יכולים לאפשר לשירה להסתובב באופן הזה!

תמר:

לאחר שחלה רגיעה והפסקתם את הטיפול ההורים שוב פנו אלייך בבהלה גדולה לאור מצבה הנוכחי של שירה. את נפגשת איתם. מהי המלצתך במצב זה?

אילה:

יש כללים בבית הספר, אי אפשר להמשיך להסתובב באופן בו שירה מתלבשת.. המנהלת חייבה אותך לטפל בעניין בדחיפות ואיימה כי יש חשש שיעיפו אותה מבית הספר אם היא תמשיך באופן הזה.

הרב אהרון לוי:

שירה מסתובבת ברחובות בלבוש חושפני. כבר הגיעו אליך תלונות ממשפחות אחרות בשכונה שחוששות שילדיהם יתקלקלו. ההורים אובדי עצות.. מה אתה יכול לעשות?



6.

הודעה פומבית (זמן קצר אחרי הודעה הקודמת)

עוברת עוד תקופה.. שירה חווה ניסיון אונס נוסף והפעם מאיש שהתחזה לעיוור וביקש את עזרתה. היא מצליחה להימלט ממנו אך נופלת למשכב..

שלושה שבועות לא קמתי מהמיטה. חום גופי עלה וירד חלופות והצמרמורות נהיו תכופות יותר ויותר . לא העזתי לשתף אף אחד במה שקרה: האמת הנוקבת הצליפה בי ללא רחמים . אני האשמה .אני !אני זו שנתתי לו יד .אני זו שלא העמדתי אותו במקום . אני ריחמתי עליו .אני המשכתי ללכת איתו .אני אפשרתי לו לשפוך מחמאות . אני אני אני ! האשמה עינתה אותי באכזריות .שנאתי את עצמי שנאה תהומית . רציתי להתנדף מהעולם .אני רק הורסת אותו .אני מטמאת אותו . לא ידעתי למי לפנות .התביישתי בעצמי ונטחנתי מבפנים ,חסרת מנוחה . מה עשיתי ! כשהתאוששתי יותר והצלחתי לקום ממיטה , אחותי מיכל ביקשה ממני להרגיע את האחיין החדש . הבטתי בעיניו הטובות ולא הייתי מסוגלת לחייך אליו ,לא הייתי מסוגלת לגעת בו . ידעתי שאני פשוט אטמא אותו .עזבתי את הבית נסערת ונסעתי לירושלים ,לכותל . פעמוני הכנסייה עצרו אותי מהליכתי המהירה ובפעם הראשונה בחיי הישרתי מבט אל הצלב שבראשה ,מזדהה לחלוטין עם טומאתו . הרגשתי דחויה בעיני אלוקים ורמאית בעיני אדם . ואני עוד מעיזה לבוא לכותל ? לא .לא אלך לכותל .אחזור הביתה .אחזור שפופת קומה .

בבית ,חיכו לי ההורים ,מאורגנים ליציאה . הם הודיעו לי שהולכים עכשיו לרב השכונה: הם הסבירו שהם מרגישים שעובר עלי משהו וחשבו שאולי הרב , . יוכל לעזור – אליו משפחתנו מאוד קשורה התנגדתי בכל הכוח. "בחיים לא !!ולעולם אל תציעו את זה שוב "!צעקתי כמו חיה פצועה ונסתי מייבבת לחדרי.

מאוחר בלילה ,כשנרגעתי קצת ,הרהרתי שוב בהצעה של ההורים.
הרב זכה להערכה מאוד גדולה בשכונה .
יש לו ידע רחב מאוד ,ומאחורי כל מילה שיצאה מפיו הייתה שורה של מקורות .
והעיקר - לרב הזה יש לב גדול ורחום .
תמיד הסתכלתי עליו בהשתאות ,לא מבינה איך הוא יכול להתייחס לכל אדם שניגש אליו
כאילו הוא האדם היחיד עלי אדמות .כאילו זאת הבעיה הכי גדולה שעומדת עכשיו לפתחו .
אבל אני לא אבוא אליו .לעולם לא .יהיה מה שיהיה ,אני לא אלך להסגיר את עצמי.
אני יודעת שהוא ישפוט אותי לחומרה .שהוא יראה בי טמאה ,כמו שאני רואה את עצמי .
והרי הוא הרב ,לא?
אבל גם להתענות עם כל הסוד הכבד הזה לבד כבר לא יכלתי. הרגשתי שאני מתפוצצת.
לפתע עלה במוחי רעיון:
אולי אשלח לרב מכתב בשם בדוי ?הוא לא יוכל לדעת שזו אני..
! זה יוריד לי מהלב –ואפילו אם רק אכתוב בלי לשלוח
התיישבתי ליד המכתבייה כשערימת ממחטות נייר לצידי והתחלתי לשפוך הכול:

כתבתי על האונס שעברתי כשהייתי קטנה .
על הטיפול שחשבתי ששיקם אותי ,על האכזבה הגדולה מעצמי .
סיפרתי לו שאני שבורה, שכל הבניינים שבניתי נחרבו .הכל אבוד.
רשמתי שאחרי הטיפול חשתי שאין בי אשמה ,
והנה הסיפור עם העיוור הבהיר לי כי רק בגלל הטיפשות שלי אני סובלת.
רק בגלל ההכנעה שלי .
. מסתבר שהפגם הוא בי –ואם פעם אחר פעם אנשים מנצלים מינית דווקא אותי
אני מרגישה שגם בסיפור הילדות שלי אני אשמה.
אני מרגישה את עצמי כל כך טמאה .כל כך מלוכלכת .כל כך רעה .
חשבתי כי נטהרתי מכל הרוע הזה ,שכבר תיקנתי את כל מה שעשיתי,
אבל עכשיו התברר לי כי לעולם אהיה פגומה .
למה לי חיים??

גמרתי לכתוב ,וסערה אחזה בי ;לשלוח ?לא לשלוח ?איך הוא יגיב?
אולי דווקא הכעס שלו יטהר אותי קצת?
יצרתי לי מייל בדוי ושלחתי לרב.
בבת אחת הוקל לי .
מישהו סוחב איתי את האשמה האדירה הזאת. אני לא לבד.
התשובה הגיעה מיד על בבוקר .הרב כנראה הבין שכל רגע בשבילי הוא קריטי..
נעלתי את הדלת פעמיים והתיישבתי לקרוא...

 

לדעתך, מה היה כתוב בתשובתו של הרב??? מה היה ראוי שיהיה כתוב??



הודעת סיום

תם ולא נשלם...

כך זה בסיפור וכך זה בחיים. 

תודה רבה על ההשתתפות!!

 



נקודות מעניינות לדיון

.......